שני רעים יצאו לדרך / בערב יום כיפור הזה אנחנו מחפשים מרחב גדול יותר כדי להיות מי שאנחנו. ובעניין זה, נזכרתי השבוע בספר נוער בשם "שני רעים יצאו לדרך" שכתבו יחד ימימה אבידר טשרנוביץ' ומירה לובה ב־1950. אילן, צבר תל־אביבי, בטוח בעצמו וספורטיבי, ויעקב, נער ניצול שואה שהגיע מאירופה נכה. השניים השונים זה מזה מתחברים לאט־לאט כשהם יוצאים למסע לאיטליה בחיפוש אחר נערה שנעלמה בזמן השואה. כשהייתי ילד התרגשתי בעיקר מהחיבור ביניהם - עד כדי כך שעד היום, למרות כל מה שמפריד בינינו, אני מאמין בגלל הספר בחיבור. ספר אחד, ילדות אחת ועדיין השפעה תמימה שעוד יש לנו סיכוי ששוני פוגש בשוני והופך לאחד.
עצבים / זה שלידי אומר לי בשקט: "אי־אפשר לסגת לפינת החדר ולא לחטוף עצבים כשעושים סרט כזה שבו מספרים אותנו ככה, לעומת 'פאודה', שמספרת אותנו תודה לאל הפוך. קודם כל, מי יודע מה מכל זה מדויק ואמיתי? ובכלל, מי שמכם? חוץ מזה, הרי יש לנו סיפור מקדים. 7 באוקטובר, שרוצצו בנו בדם קר". "מלחמה", אומרת קלייר, שעלתה משם, "זה לא מדיטציה". ושם, בחוץ לארץ שלהם, איפה שחיים הצדקנים שלא מבינים מהחיים שלהם, הכל עובד על מנטרות משוגעות. ולכן עזבתי. ואילו ג'וש טוען שישראל כה בודדה במרחב שיום כיפור זה הזמן לחשבון נפש כדי שכוח הכבידה לא יגרור אותנו יותר מדי למטה.
הטור המלא של שלמה ארצי מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן