הכותרות תימצתו את הוויכוח לשלוש מילים: חטופים או רפיח; או, בניסוח תומס פרידמן ב"ניו יורק טיימס", ריאד או רפיח. התמצות לא המחיש לקורא את עומק הדילמה ואת רוחבה. רפיח רחוקה להיות מה שמקובל לחשוב; בניגוד לחודשים הראשונים למלחמה, החטופים הם כרגע באמת בראש סדר היום, אבל הם לא לבד שם; וגם ריאד, בירת סעודיה, איננה בדיוק מה שמייחסים לה.
אנסה להסביר. השבוע הוחלט בצבא להרחיב את השטח שאמור לקלוט את מיליון העקורים ויותר שיידרשו לעבור מרפיח צפונה, אל השטח שאיכלס בעבר את יישובי גוש קטיף, בואכה עבסאן הגדולה והקטנה, שתי עיירות במרחב חאן־יונס. במהלך המלחמה הרס אותן צה"ל עד היסוד. איש איננו יודע כמה זמן בדיוק יידרש להעברת האוכלוסייה: זה יכול לקחת שבוע; זה יכול לקחת חודש ויותר.
בינתיים כוח של שתי אוגדות בערך ממתין לכניסה לרפיח. יש פער גדול בין הציפיות שנוצרו בציבור, גם בתקשורת הבינלאומית, לבין ההערכות המפוכחות במערכת הביטחון. נתניהו הצליח לשתול בלבבות ציפיות, שברפיח יושג הניצחון המוחלט. ארבעת גדודי חמאס הנותרים יושמדו, סינוואר ייתפס או יחוסל, עשרות חטופים ישוחררו, אם לא כולם.
ארבעת הגדודים אולי יתפרקו: זאת תהיה בשורה טובה לכל מי שנמצא בצד החיובי במלחמה, כולל הממשלות בקהיר ובוושינגטון. אבל סינוואר לא בהכרח ייעלם: ספק אם הוא בכלל ברפיח. והחטופים, החיים והמתים, מפוזרים בכמה מקומות ותחת שליטה של כמה גורמים. יש יותר סיכוי שהאש ברפיח תגרום למותם של חטופים מאשר להצלתם.
