אמא שלי הייתה פגועת ראש. היא חטפה אירוע מוחי בעשור השביעי לחייה. כשאני חושבת על השנים שעברו בין הרגע שחטפה סטרוק, שנחטפו חייה, שהתהפכו חיינו, ועד שנפטרה, אני לא יודעת אם יש לי זכות לחשוב עליה כמשתקמת עצלה, או כמי שיכלה לשפר את מצבה. ואולי לא יכלה? אולי צדקה בכך שבתנועת יד מזלזלת סירבה לכל שידולי ההעמדה וההליכה?
הייתי רוצה להאמין שלמרות שאמא שלי לא השתקמה - אלא דווקא הלכה והידרדרה - זה לא אומר שאי־אפשר. אני רוצה להאמין, אמונה ילדותית, שהצעירים היפים האלה שנשלחו אל הקרב ונותרו פצועים בגופם ובנפשם, כמו גם פדויי השבי - הנדמים כאילו נאספו בפינצטה כדי להראות לנו את פניה היפות של הישראליות - ישתקמו ועוד איך. אני רוצה להאמין שאנחנו.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן