אנדד אלדן כותב על הסכסוך והיצירה, סוף שנות ה־80
הסכסוך, המאבק לשחרור, הרוגים בארץ, הם מחוויות התשתית ביצירתי, לצערי. אבל הכלי ששמו שירה רגיש ויש לשמרו מהישחקות.
האירועים האחרונים בסכסוך הישראלי־ערבי הם פצע שותת שדמו רווי ביצירה שלי. כשקם אני משולחן הכתיבה שלי ויוצא אל מחוץ לחדרי, ליד שער הקיבוץ, רואה אני את אותם מחנות פליטים מעבר לגבעות בגבול רצועת עזה. הייתכן שחוויית יסוד זו של סכסוך הנמשך מאז נעוריי, לא תהיה מושקעת בכתיבתי? אני שגדלתי על כך שמגדל שן לא מגן על אף אחד ויש איסור להסתגר מפני הסביבה, מפני תקוותיה, מפני מכאוביה — הייתכן שלא אכאב גורלם של ילדים ונשים הנולדים וגדלים במחנות פליטים, בייאוש של אין תקווה ואין עתיד, ושל ילדים בקיבוץ שליד גדר שעליהם לישון שנים במקלטים?
הכתבה המלאה מחכה במוסף "ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
