לפעמים יש צורך בסטירת לחי, קצת מחוץ לכללי הטקס, כדי להעיר ולהתעורר. אחוזים בודדים נושאים בנטל. עשרות אלפי ישראלים אחרים, מכל המחנות, התגייסו למפעל ההתנדבות הגדול ביותר בתולדות ישראל. הם יצרו שם, הרחק מאיתנו, הווי משלהם. הם יצרו את ישראל היפה. השבועות הראשונים, של התנדבות, של אחוות לוחמים, של מתנחלים עם קפלניסטים, לא נגמרו מבחינתם. הרי הם עדיין שם. או שרק יצאו משם. הם משתתפים במלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל מאז מלחמת השחרור. גופות חבריהם עדיין מוטלות לפניהם. והם רואים את הפוליטיקה חוזרת למסלולה העכור. והם רואים עוד עשרות מיליוני שקלים למטרות הזויות. והם שומעים עוד "מנהיג רוחני" ש"מאיים" לקחת את צאן מרעיתו ולעזוב את ישראל, רק משום שהוא לא מתבייש להרים את דגל ההשתמטות. והם רואים ראש ממשלה שעסוק בשיפוצים בבריכה או במינוי של מקורב שסרח לתפקיד בכיר.
והם מתפוצצים. זה מה שמגיע לנו? ואז, כשתא"ל דן גולדפוס לא מסוגל יותר לשמור בבטן, משום שגם הלוחמים שלו לא מסוגלים - אז אנחנו באים אליו עם דקדוקי נימוסים והליכות? נו, באמת. אם חלילה היה מביע גולדפוס עמדה פוליטית ושנויה במחלוקת, אם היה רומז על מרד פוליטי, אם היה טוען שחצי העם מזכיר לו את גרמניה של שנות ה־30, אם היה נוקט מהלכים צבאיים על דעת עצמו - הוא היה ראוי לא רק לגינוי, אלא גם לבעיטה עם תעודת שחרור. אבל הוא לא עשה שום דבר מהדברים הללו. הוא לא רצה להקים צבא מפלגתי כמו בימי מלחמת השחרור. להפך. הוא רק ביקש שהפוליטיקאים שלנו לא יקדחו חור בספינה המשותפת.
הוא לא ברח מאחריות. להפך. הוא לא עשה לעצמו חיים קלים. הוא דיבר על שמירת ערכים בשדה הקרב, בזמן שהקנאים בתוכנו רוצים לשבת באוהלה של תורה, או של קואליציה, וממליצים לאחרים לבצע פשעי מלחמה. בניגוד לאחרים, שהרשו לעצמם להביע דעות בעודם במדים, אין לנו מושג ירוק מה הדעות הפוליטיות של גולדפוס. הוא לא דיבר בשם מחנה כלשהו. הוא השמיע זעקה. אז כן, הוא חרג קצת מהכללים. אבל מול החריגה המפחידה של הפוליטיקה - גולדפוס ראוי להצדעה. לא לבירור.
הטור המלא של בן דרור ימיני מחכה במוסף לשבת בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
