ואז, ליד אחת החנויות היחידות שנשארו פתוחות במרכז המסחרי, אני סוף־סוף רואה אותה. את חד־הקרן הצפונית שניסיתי למצוא כל הזמן הזה, החיה הכי נדירה, זו שנמצאת בסכנת הכחדה: אישה צעירה בקריית־שמונה. היא עומדת מחוץ לדלת העסק שלה באחד הפסאז'ים המיושנים והמקורים של העיר ונראית לי ביום הסגריר האפור הזה כמו פאטה מורגנה, בחורה חייכנית בת 30 ומשהו שלבושה במעיל רוח מגניב של אדידס.
כשאני אומרת שמדובר בחיה נדירה אני לא צוחקת, כי בקריית־שמונה של אחרי המלחמה כמעט שלא רואים יותר אנשים צעירים, כלומר כאלו בטווח הגילים של 20 עד 40. כבר כמה ימים שאני מסתובבת באזורים שבהם אמורות להיות משפחות צעירות, מקפידה להגיע תמיד בשעות אחר הצהריים, שבהן הורים מנסים להעסיק את הקטנים שלהם עד שיישמע הגונג הגואל של המקלחות והפיג'מות, וכלום. לא ראיתי אמא אחת שמנדנדת פעוט על הנדנדה, אבא אחד שעוצר במאפייה כדי לקנות לקטנים שלו את הרוגלך שהם אוהבים.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
