עגלתו של מאיר / לא מזמן ראיתי עגלה. זו הייתה עגלת קפה מהנפוצות אצלנו. היא עמדה במקום אחד, אבל העיפה אותי למשפט של מאיר אריאל, "העגלה נוסעת, אין עצור" מתוך השיר "נשל הנחש". אני בכלל הייתי כותב "אין חזור", אבל מי אני ליד מאיר. אחד המשפטים הכי נכונים לחיינו. הזמן זז כעגלה נוסעת, כך בחר מאיר אריאל, הקיבוצניק ממשמרות, לתאר את הזמן החולף. לא רכבת מודרנית או מטוס או יאכטה, גם לא הרכב עם שני המנועים. פשוט עגלה - משהו איטי, חורק, אנושי, בסיסי, אפילו מאובק, כמו מסע ישן בארץ בראשית. והיא נוסעת. כי החיים לא מחכים לאף אחד. ובשתי המילים "אין חזור", כלומר אין רוורסים, אין עריכה מחדש, אין "לו הייתי יודע", "לו היינו יודעים שככה זה יהיה, אולי לא היינו בכלל..." שורות שמבטאות החמצה, מלחמה.
אנחנו כרגע דור של מלחמות, דרכים מאובקות וידיעה קשוחה שממשיכים הלאה גם כשכואב. לא מתפנקים על העבר וגם לא עוצרים בתחנה לבכות יותר מדי, אבל רוצים לדעת מה היה בעגלה, למה נפלו גלגליה? אין חזור, נכון, אבל יש בזה גם נחמה כי אם אין חזור אז אולי צריך להיות נוכח עכשיו, לא לחכות לחיים ש"יתחילו", לא לדחות כלום. העגלה כבר בדרך. בואו ננסה לשנות לה לפחות את הנוף. וזו אולי שורת חיינו בימים אלה, לקראת הבאות.
הטור המלא של שלמה ארצי מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן