תחנה ראשונה
המעברה: החלום הציוני
"בגיל שש, כשסיימתי את גן חובה בוורשה, עלינו לישראל, למעברה בנוף־ים. את פסנתר הכנף הגרמני של אבא, שהיום עומד בסטודיו שלי, הוריי שלחו במכולה, בים, לנמל חיפה, יחד עם כמה רהיטים. בתיק שלי ארזתי בובה של כלב שאחת מעיניו הייתה עצומה, ועד היום היא אצלי. לא היה לי מושג לאן אנחנו טסים ואף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה או לא. זה מה שאבא ואמא החליטו. מי שהוביל את החלום הציוני היה יוסף אולארצ'יק, אחיו הצעיר של אבי, מוזיקאי שעבר את השואה, עלה בעקבותיה לישראל ואנחנו בעקבותיו.
"אמא שלי לא יהודייה, לא ידעתי אף מילה בעברית וגם לא ידעתי מה זה פסח וחנוכה. בשנה הראשונה נדדנו בין בתים במעברה. בחלק מהם אפילו לא היה חשמל, אבל לי זה לא הפריע מפני שהייתי בן שש. זה היה המזל. אילו היו מעלים אותי ארצה כנער, כנראה שלא הייתי עובר על זה בשתיקה כי בוורשה מצבנו הכלכלי היה טוב. היינו המשפחה היחידה בבניין עם טלוויזיה שחור־לבן ואבא שלי היה אהוב המשטר בזכות המנגינות שכתב לשירים שהיללו אותו. באופן כללי, אני לא צובע את הילדות שלי בצבעים שמחים. לא סבלתי במעברה, אבל לא זכור לי שהייתי מאושר".
הכתבה המלאה מחכה במגזין החג בגיליון סוכות של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן