השמיכה המנומרת מצליחה להוציא את הבכי הראשון מהעיניים שלי. שמיכה רכה ומקופלת בקפידה, נדמה לי שגם קשורה בסרט, שמונחת על הדרגש של המסוק הצה"לי שאמור לקחת את הבנות בחזרה לישראל. הכתב באולפן אמר שמירב לשם גונן, אמא של רומי, התעקשה על השמיכה הזו, שכמובן מכוסה בחברבורות, כמו כל דבר ששייך לרומי.
בכיתי כי יכולתי ממש להריח את השמיכה הזו. היה לי ברור שיש לה ריח נקי ומתוק כזה של מרכך כביסה, הניחוח הכל כך ישראלי הזה. בדיוק באותו הבוקר הנחתי גם אני שמיכה זהה בדיוק על המיטה של הילדה שלי. הקפדתי למתוח אותה הכי ישר שיש - מחליקה שוב ושוב את הקפלים עד שיהיה מושלם, כאילו שאני חדרנית בריזורט פסיכוטי כזה של "הלוטוס הלבן". אני אפילו לא יודעת מאיפה קיבלתי את ההרגל הזה. במשך שנים גידלתי את מאיה בבית מבולגן ושלחתי אותה לגן בפיג'מות עם כתם של חומוס. אבל מאז שהילדה בצבא, כל מה שאני רוצה להיות זה אמא מסוג אקונומיקה. אני רוצה שיחכה לה חדר מהחלומות כשהיא חוזרת מהטירונות.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
