יש כל מיני רגעים שעיצבו אותנו בשנה וחצי האחרונות. תמונות שנצרבו לנו בנפש הקולקטיבית. הטויוטה עמוסת המחבלים במרכז שדרות. התמונה של אוהד בן עמי בתחתונים בלב עזה. הביבסים. הרגע המחריד שבו הבנו ששלושה חטופים כבר ברחו משוביהם אבל נהרגו בשוגג בידי כוח צה"ל.
בשבת שעברה נוסף עוד רגע כזה: יציאתם של שלושה ישראלים שנראים כצל של עצמם מרכבי חמאס. עמידתם כשלושה מוזלמנים על במה מלאת מחבלים מדושני עונג שברה את הנפש הלאומית. גם הסיפורים שלהם על כך שלא ידעו מתי יום ומתי לילה ולא אכלו שבועות רצופים ריסקו את רוחנו. גם מה שסיפרו על אלה שנותרו מאחור, חלקם פצועים וקשורים בשלשלאות במשך שנה במנהרה, אינו נותן לנו מנוח. מה שהיה כמעט אופורי ומשמח בשחרור התצפיתניות, הפך לטראומטי עבור כולנו והגדיר רגע נוסף בשרשרת הרגעים הקשים מנשוא שלא נשכח לעולם.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן