"היא תמיד שואלת למה לא באתי למגמה שלהם".
אה, נכון. כלומר, אני חושב שנכון, אין לי ממש מושג (לפעמים אני תוהה לרגע קצרצר באיזו כיתה היא בעצם. אני יודע שזו ו'. כן, ללא ספק. או אולי בעצם ה'? לא, מה פתאום, ו'), אבל הילדה לא הצטרפה למגמת אמנות מסוימת, שברה להם את הלב והם עדיין לא ויתרו עליה לגמרי.
לא חשוב. כרגע הילדה נטועה במקומה, מסתתרת.
אנחנו מסתתרים יחד עד שהמורה ההיא תיבלע בבניין, לוקחים עוד דקה מרווח ביטחון, ואז אני משגר אותה פנימה, חוזר למכונית, ופתאום זה מציף אותי: כל הפעמים שבהן גם אני, כילד, הייתי מתחבא לרגע עד שמישהו או משהו יעבור.
כל הפעמים שבהן מבוגר שאני יודע שיעצור אותי וישאל שאלות ויסיים ב"תמסור ד"ש לאמא שלך" ביצבץ לרגע, ואני שיניתי כיוון הליכה או חתכתי הצידה.
כל הפעמים שבהן עברתי, מספיק זמן מראש, לצד השני של המדרכה, כי כלב די גדול ישב עליה, וזה מפחיד לעבור סתם ככה בהליכה ליד כלב די גדול.
כל הפעמים שבהן ישבתי מצונף בכיתה בהפסקה, חרד לצאת החוצה מחשש שאני אחזור ויתברר שנכנסתי לרשימת הקורבנות הקבועה שבריוני הכיתה החביאו להם את התיק לטובת ההשפלה שתבוא מרגע זה.
כל הפעמים שבהן פחדתי ללכת למסיבות כיתה, אבל הפחד התגמד ליד פחד גדול יותר: שלא יזמינו אותי. או שיזמינו ואני לא אלך וכל השאר כן.
כל הפעמים שפחדתי מהלילה הרועש, הקר ומלא הסכנות – האנושיות בעיקר – שאני אצטרך לסבול בטיול השנתי.
וכמובן, היו הנגיעות הקטנות הייחודיות לשכונה שבה גדלתי – למשל הזקנה המפחידה, המשוגעת, שעוצרת ילדים, גם אותי, סתם ככה על המדרכה, תופסת בשתי ידיה את ראשנו משני צדדיו, וממלמלת: "ראש כבד... ראש כבד..."
זה היה מקריפ בכל כך הרבה רמות, בעיקר כי המילה עצמה טרם הומצאה.
והיה בית הזקנים בקצה הרחוב – כלומר בית האבות, כמו שהיינו אמורים להקפיד לקרוא לו – שהיה עטוף בריח ספציפי של זִקנה מהולה בבישולים מוסדיים – ושגם לעבור לידו היה מפחיד, כי תמיד נשמעו משם צעקות.
והיה הפחד ממתמטיקה לכיתה ז'. אמיתי. אני זוכר את הצפייה המבוהלת שלי, בסביבות כיתה ד', בשיעורי חשבון לכיתה ז' ששודרו בטלוויזיה הלימודית – עם המורה בשחור־לבן שלומית דקל – וההבנה שאני לעולם לא אבין משהו כמו "התחלקות ושארית", אין סיכוי, זה מסובך ברמות אחרות, בלתי נתפס ממש, והפחד הכי גדול: זה בדרך אליי. זה יקרה. אני אגיע יום אחד לכיתה ז', זה כמעט ודאי, ואז אני אצטרך ממש להבין את זה על בשרי, אולי אפילו להיבחן על זה. אלוהים, זה הולך לקרות!
כל הפחדים האלה – פחדי ילדות בסיסיים, יורשיהם החוקיים של פחדי הילדות המוקדמת כמו פחד מחושך, פחד ממפלצות ופחד מדברים ירוקים באוכל – הם פחדים מהסוג שבדיעבד היה מיותר. כל הפחדים האלה הופרכו כעבור זמן, הפכו לאבק ברוח השנים המתחלפות.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות". לרכישת מינוי לחצו כאן