מי שעוקב אחריי יותר מיומיים לא יופתע לגלות שרגעי השיא של יום העצמאות היו בעיניי אלה שבהם ראו את אייל ציונוב, סוג של כוכב רשת שהגיע לטקס המשואות בגלימת הראשון לציון. הבמאי עבר אליו בכל פעם שדיברו על משהו יהודי במיוחד, אנשים הגיעו אליו להתברך והשמחה הייתה רבה. פשע מתוק ללא נפגעים. אחר כך, בראיונות שהוא נתן, הוא קצת הרס בעיניי את הגאונות, כי בחר לטעון שהוא אכן סוג של רב וכל זה, במקום לתת למסר העמוק באמת לחלחל: שזה לא משנה. אם אדם בא לקבל ממך ברכה, תברך אותו. כי לא משנה אם אתה רב ראשי או כוכב טיקטוק - הברכה תעבוד אם מי שביקש אותה ירצה שהיא תעבוד. אם הוא יאמין בה.
אני חי בשביל רגעים כאלה. ב־1996 מאמן סאות'המפטון קיבל שיחת טלפון ממישהו שהציג את עצמו כג'ורג' וואה (אז כוכב כדורגל עולמי ומאוחר יותר נשיא ליבריה). אותו "וואה" המליץ לו על בן דודו, כביכול, עלי דיה, ואמר לו שהוא מוכשר. המאמן האמין, מתוך כבוד לאגדה, החתים אותו, ואפילו העלה אותו כמחליף במשחק רשמי. אחרי 20 דקות שבהן הוא רץ על המגרש כמו תרנגולת בלי ראש, הוא הוחלף. למחרת נעלם. כלומר נעלם מהמגרש. אבל הנה אתם שומעים עליו כעת שוב. למה? כי הוא השאיר חותם בעולם. אמנם לא חותם של כדורגל ברמה גבוהה, אבל הוא השאיר אחריו מסר יפה על קשר יפה בין דוד לאחיין, ומשהו על כך שלפעמים, גם כשאתה יודע שהשקר שלך יתגלה אחרי 20 דקות, הוא שווה את המאמץ. 20 דקות זה פרק זמן קצר, אבל איזה זיכרון יפה יכול להיות מהן.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
