כשהבנתי שלוקחים ממני את העברית כבר היה מאוחר מכדי להפנים שהמשפט הזה היה צריך להתחיל ב"שהבנתי שלוקחים ממני את העברית". כי ה־כ' הזו של ה"כש" - היא עכשיו אות מתה. בסדר, אמרתי לעצמי, ככה זה שפה; זה דבר חי, זה משתנה, זה מתקדם, זה לא איזה מאובן, וכשדברים – סליחה, שדברים – משתנים בשפה המדוברת, הם מחלחלים גם לשפה הכתובה, וחלאס להיות ברוריה, אתה לא איזה עורכת לשונית צפודה.
אבל אז שמתי לב שגם אנשים שאמורים, במינימום, לשים לב לעברית שלהם – למשל שרי ממשלה (או אנשי הסושיאל שלהם) – כבר ויתרו מזמן. "בשכונה שלנו שאתה חזק לא מתעסקים איתך", צייץ למשל יואב קיש, האיש שאחראי (במילון הליכוד העכשווי: לא אחראי) לחינוך ילדיי.
הטור המלא שלרענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן