נפתח בסיפור שאבא שלי סיפר לי פעם כשהיינו בדרך לרב אוירבך זצ"ל מטבריה, בחול המועד פסח. בכל שנה בפסח נסענו להקביל את פני רבנו בחג. אהבתי את הנסיעות האלה, כי בחזור היינו שוחים בכנרת, וכל אירוע בילדותי שכלל כניסה לכנרת זכור לי כטוב מוחלט. בנסיעה שוחחנו על הרב אוירבך, שצריך לענות על המון שאלות שמגיעות אליו ושיש לו חוכמה מיוחדת. ואז אבא סיפר את הסיפור הבא: שמעון מגיע לרב ואומר לו שראובן פגע בו ועשה לו עוול באיזו שותפות עסקית. הרב אומר לו שהוא צודק. אחריו נכנס ראובן, ומספר ששמעון הוא שפגע בו והונה אותו. הרב אמר גם לו שהוא צודק. שאלה אותו אשתו הרבנית: איך ייתכן שראובן צודק אבל גם שמעון צודק? אמר לה הרב: יודעת מה? גם את צודקת.
זה נשמע כמו סיפור משונה על רב מוזר, אבל זה כמובן סיפור מתוק על רב חכם ואמפתי, שהבין את מורכבות החיים. עכשיו תקשיבו, לכבוד הגיליון החגיגי החלטתי לחזור ולנסח מחדש באופן שחייב לשכנע אתכם, את הבעיה הגדולה ביותר בעיניי בשיח הישראלי. בנפשי הדבר. בגדול העניין הוא כזה: רוב המחלוקות הגדולות שקורעות אותנו כחברה, אינן התנגשות בין אמת לשקר, אלא מאבק בין שתי פעולות עריכה שונות של אותה המציאות.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
