בתחילת השבוע עמד אביתר בנאי על בימת מוזיאון תל־אביב. בעוד רגע ישדרו מול אולם שלם את הסדרה על נימי הנימים של חייו. התפשטות של הנפש, הזוגיות, המשפחה מול המצלמה. בנאי מגיע יחד עם משפחתו מבית העלמין. זה יום השנה העברי לפטירתו של אחיו, הזמר מאיר בנאי ז"ל. הוא עומד ליד הפודיום, עדיין לבוש שחורים, מסביר את התשובה לשאלה הכי בוערת - למה, בעצם. "אני מרגיש שהולכים לירות אותי מתותח", הוא אומר. "זה בטוח גם כיף, אבל למה? למה להסכים לעשות דבר כזה? בגילי, תותח. למה לעשות סדרה שמערבבת את האדמה ככה? למה זה טוב? התשובה שלי היא שאני אוהב להכניס למציאות אצבע בעין ולראות מה היא תבחר לעשות. אני אוהב להרוס ולבנות מחדש. אני רוצה להראות את הכרס, לקלף את הדימוי של הנסיך ולגעת במציאות האנושית הפגיעה כל כך".
במציאות האנושית שמהצד השני של המצלמה, 11 שנות העבודה של דורון צברי על הסדרה הסתיימו בהתקף לב. אבל אחד רציני כזה, של הזמנת אמבולנס והכנת חדר ניתוח באיכילוב לפני כשלושה שבועות. עם 95 אחוזים חסימה של העורק ומרחק חצי שעה ממוות אם היה ממשיך להאמין שזה התקף חרדה בגלל ג'וינט חזק במיוחד. במקום זה צברי מצא את עצמו נדרש לשנות את חייו ברגע, וגם את החשיבה על זמן. לשמור על הבריאות, להיפרד מהרגלים רעים של הנשמה. לעומת זאת, את הסדרה על בנאי לא הייתה לו דרך אחרת לעשות מבלי לקחת את הזמן. גם כשבנאי התייאש בדרך בעצמו ולא האמין שהפרויקט יראה אור אי פעם.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
