עם דמעות הסוף הטוב, הלא־טוב, האופורי, הקשה, המאוחר מדי, המוקדם מספיק, הלא־ייתכן־שזה־הסוף אבל־עובדה־זה־הסוף – עם הדמעות האלה בעיניים; ואז עם אנרגיית ההקלה והאושר הפתאומית הזאת שהתפרצה משום מקום בשבוע שעבר, השמחה הפשוטה, הנשכחת, הממשית;
עם כל אלה אני חושב שמותר לנו סוף־סוף לקחת נשימה אחת עמוקה, לנשוף נשיפה רדודה, לחוש את מה שדניאלה לונדון דקל כינתה כה יפה "עננה" שריחפה מעלינו לאורך שנתיים מתפוגגת חלקית או אפילו נעלמת לרגע או שניים, ולנסות להבין מה נהיה מאיתנו בזמן הזה. או בעצם, איך אנחנו יוצאים מהצד השני של השנתיים הכי ארוכות בתולדותינו.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
