העולם שלא זכה להיות שם בזמן אמיתי מדמיין את שנות ה־90, מתברר, כזמן רגוע יותר, ספונטני יותר, מחובר פחות, ויש בזה מידה של צדק; בשנות ה־90 האינטרנט כבר התקיים, אבל באופן פולשני פחות, ולחיים אכן הייתה – באופן יחסי כמובן – איטיות מסוימת; לעזאזל, אפילו כדי להתחבר לאינטרנט הייתם צריכים לחכות שניות ארוכות עד שהמודם יסיים לצרצר. החיים העכשוויים לא ממתינים כמה שניות לאף אחד; החיבור תמידי, הגירוי אינסופי, הכל נטול שהיות, מיצמצת - הפסדת, והגלילה הבלתי נגמרת לא מותירה מקום לעצירה או הרהור ממושך.
אנשים שנולדו לא ממש מזמן ונקלעו לסיטואציה הזאת מבקשים, בהתאם, לקחת צעד אחורה ובעיקר לנסות להבין איפה, אם בכלל, עוד נותר להם מקום להיות הם עצמם. "לכולם יש אותו דגם אייפון כמעט, אבל כשהייתי ילדה היו מוטורולה וסוני אריקסון והיה שם יותר חיבור", מתגעגעת מיה דרוקמן, 26, עורכת ומגישה בכאן 88 וברשת ג' ותקליטנית בזמנה החופשי. "הייתי מדביקה מדבקות על הטלפון שלי והרגשתי שיש לי ייחוד. כיום אנחנו צריכים לחפש משהו שיעשה את ההבדל".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
