15 השניות היקרות מפז שמצילות חיים נוספו באזעקה ליישובי הצפון. ועל זה נאמר: חבל שלא שעה אחת קודם, כי כמה אנשים היו ניצלים. הכל בין חיים למוות. והלב כואב על החיילים שנפלו בלבנון, ביניהם סמל משה יצחק הכהן כ"ץ ז"ל, שהיה חייל בודד שעזב את ביתו בארה"ב כדי להגן על ישראל.
בכל מקרה, הטור הזה נכתב לפני הסדר, בסדר? ואתחיל אותו במדרש שאומרים בו שהים לא נבקע עד שמישהו לא נכנס אליו עד הצוואר. אז ככה הגענו בסופ"ש הזה לפתח ים סוף שלנו, כלומר לצעד האחד שאולי יפתח את המעבר (הורמוז, באב אל־מנדב או מעבר חיינו). ובשרשרת האירועים המצמררים שאנחנו עוברים, גם הוא הופיע לפתע – פסחוש הנפלא, וישר עפתי בנוסטלגיה. איך כילד אהבתי את אליהו הנביא, שהיה דומה לרב השכונתי, ואת רבי אלעזר בן עזריה, שלפי הציור של הגדת הילדים הזכיר את ההוא טוב הלב שמכר לילדים ברחובות קיינעס מתוקים. וגם את זה שאינו יודע לשאול אהבתי כי הוא לא היה אהבל, הוא פשוט לא דחף את האף שלו לאיפה שלא צריך. ושנאנו את הרשע כי הוא היה תמיד אוסף כל הרשעים האנטישמים הנאצים ששנאו את העם היהודי. בעידן הנוכחי כבר לא ברור מי הוא מי, והכי חשוב (עצה), לשמור על השלמות הפנימית נוכח הדברים המשתנים.
הטור המלא של שלמה ארצי מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
