בשבוע שעבר, כשבאנו לבקר אותו באיכילוב, אמרתי לו: מאירק'ה, אנחנו ביחד 40 שנה. "41", תיקן אותי, "משנת 1985". טוב, עוד שנה, פחות שנה, לא משנה, מילמלתי. היינו ממילא סוג של זוג, לא סימביוטיים, מאוד שונים זה מזה, אבל מלאי אהבה אחד לשני.
מאיר ישראל היה המתופף של הלהקה, של הרוק הישראלי במיטבו, מזל שור. בשנת 2000, בעודנו עובדים על האלבום "צימאון", השליך את האוזניות ואמר: "אני עם 'קליק' באוזן (סוג של מטרונום קצב) לא מנגן". טוב, זה ברור, הוא היה פרפקציוניסט, עקשן מוזיקלי. לא עסק בפוליטיקה, לא שנא איש. "מתופף שלא מקשיב הוא סוליסט בטעות", אמר לי פעם. הוא פשוט אהב את המוזיקה, את החיים, פירגן ולימד אותנו לאהוב ולחיות בפשטות עם הקפה השחור (זה שרק מרתיחים) וברצון (שבו מצאנו את החיבור המשותף) לנגן פרי סטייל, כלומר חופשיים, מנותקים מהמשפט "אבל כולם עושים ככה". הוא ואני מהאחרונים בארץ שלא משתמשים באוזניות בהופעה, בטח לא נעזרים בהופעות במחשבים, כמו כולם. דברים כאלה הצחיקו אותנו. לא, זו לא שמרנות. זו שמירה על ערכי המוזיקה שלשמה באנו לעולם ולפיה חיינו.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן