צועד בין תנים לספרים / תנים רדפו אחרי מיכל בלילה לפני שלוש שנים ברמת־גן בואכה הירקון. "אני לא יכולה יותר", אמרה לי, "פשוט מפחדת". אז הייתי מחנה לה בלילות את המכונית וצועד בין התנים. האם פחדתי? לא ממש. אמרו לי שהם בסדר. עד שהשבוע התברר שהתנים, שבכו בלילות, גם תקפו.
בו בזמן הגיע שבוע הספר. אני אוהב לצעוד בין הספרים, חטטן כרוני של חנויות. פעם הוא היה חג לאומי קטן, מצב קנייה, התמלאות. הורים גררו ילדים לכיכרות, אנשים חזרו הביתה עם שקיות כבדות ותחושה שהם קנו לא רק נייר ודיו אלא גם קצת עתיד. היום הכל מתחרה בַּכֹּל. הטלפון מזמזם, החדשות צורחות, הסדרות מחכות והרשתות החברתיות בולעות שעות ריקות כמו לווייתן רעב. אבל דווקא בשנה שבה נדמה שהמציאות כותבת עלינו רומן כאוטי במיוחד - הספר עצמו הציע לנו השבוע איזו האטה, אשליה שאנחנו עַם הספר ולא עַם חוסר התודעה. וכשמסביב מפגינים שלא בא להם להתגייס או כאלה שהולכים להופעות ענק כדי להימלט מאינטימיות, פגשתי את אלה שעדיין זקוקים למישהו שיספר להם מי הם היו, מי הם עכשיו ומי הם עוד יכולים להיות. הם מעטים מול רבים. ככה זה: ספר מול חרב.
הטור המלא של שלמה ארצי מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן