אני שואלת, "לאן אנחנו יוצאות?"
"לפטרול שיבוש", עונה לי מפקדת הצוות סמ"ר גאיה דרעי, ומסמנת לי לעלות לזאב, רכב השטח המשוריין השחור שממתין לנו.
דקה אחר כך הזאב שועט משערי בסיס סאלם, שיושב ממש על גבול הגדר שמפרידה בין ג'נין – בירת המחבלים הנוכחית של השומרון – לבין צפון ישראל. לידי יושבות אביה, יסמין, שירז וגאיה, כולן לוחמות מג"ב בפלוגה כ"ג, שאחראית על חלק גדול מהפעילות הביטחונית בגזרה כאן. כולן צעירות, 19־20, עם אפוד מלא, קסדה, נשק, רעל בעיניים ודריכות של מי שיודעות שכאן, בג'נין, בכל רגע יכול לקרות משהו. וזה בדרך כלל לא משהו טוב.
הדרך מטלטלת. קשה לתפוס – במיוחד אחרי השבת השחורה – כמה הכל קרוב, כמה המרחק קצר: טיפה צפונה זו עפולה. קצת יותר מזרחה, בית־שאן. מערבה? חדרה, זכרון יעקב, פרדס חנה. "פטרול השיבוש" שהן מבצעות נועד בדיוק בשביל זה: לשבש תוכניות חדירה של מחבלים, למנוע הברחת אמצעי לחימה והנחת מטענים, להראות נוכחות.
האצבעות שלהן, כמעט באינסטינקט, דבוקות לאשמורת ההדק של רובי ה־M4 שלהן. מאחורי כל עיקול כאן יכול להיות מארב ירי, מתחת לכל גבשושית עפר בדרך יכול להמתין מטען קטלני. זה הרי בדיוק כפי שקרה לחברתן הטובה, שי גרמאי ז"ל, רק לפני פחות משבועיים, כשהרכב שבתוכו הייתה עלה על מטען, שהרג אותה במקום. החוסר שלה מורגש כאן בזאב. מאוד. הן היו קבוצה מגובשת של חמש חברות טובות, לוחמות מג"ב, שטחנו יחד מעצרים, מרדפים, מטענים, יריות, שבתות, פטרולים, ארוחות שחיתות, שיחות נפש אל תוך הלילה ומה לא.
עכשיו הן ארבע.
ויש רצון לנקמה?
"לא נקמה, אבל יש הרבה כעס. את כאילו אומרת לעצמך: את מה ששי לא הספיקה לעשות, אני אעשה".
הכתבה המלאה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 11:03, 18.01.24
