הבום הראשון הכי מפחיד. כל כך מפחיד שאני ממש מנתרת מהמקום. נכון, גם בבית שלנו בתל־אביב אנחנו שומעים מדי פעם פיצוצים, הדים רחוקים מהמלחמה בעזה. אבל הבומים של תל־אביב הם בומים מזעריים, בייבי בום, בטח בהשוואה לקול הנפץ המטורף וחודר העצמות שמרעיד את כל הזכוכיות בסלון הבית.
"מה זה היה", אני אומרת לרן, "לא יודע", הוא אומר, "אבל אל תדאגי, זה מהצד שלנו". את המשפט המרגיע הזה שמענו קודם משייקה, חקלאי ותושב נתיב העשרה. בדיוק התברברנו בדרך, לא מצאנו את הבית של סבין תעסה, האישה המופלאה שנתנה לנו לישון בבית שלה "כמה שאתם רוצים", ואז עברה לידנו מכונית גדולה ומתוכה הציץ ראש לבבי. הוא הציג את עצמו כשייקה, אחד מחמישה או שישה הגברים היחידים שחיים כרגע במושב הרפאים. שאלנו אותו איפה הבית של משפחת תעסה והוא נתן לנו כיווני דרך טיפוסיים של מושבניק - תעברו את פח הזבל הירוק, תמשיכו ישר עד שתראו בית עם כדי חרס ואז תפנו שמאלה בעץ הדולב הגדול. כן, בטח, כאילו ששני עכברי עיר כמונו יודעים להבחין בין דולב וצאלון. ובעודו מכוון אותנו לבית, פתאום נשמע מכיוון עזה צרור ארוך של יריות, כאילו מטר מאיתנו מתנהל קרב עם מחבלי נוח'בה. "נבהלת?" אמר שייקה כשראה אותי מלבינה, ובקולו נמהלה חמלה מסוימת, "אל תדאגי, זה טוב, זה מהצד שלנו. הם כבר לא יורים עלינו יותר". ככה למדנו את המשפט הקבוע שתושבי העוטף הספורים שחזרו לחיות פה אומרים לאורחים המבוהלים שמבקרים: הכל בסדר, תחשבי על זה כבום חיובי.
הבומים אולי חיוביים, אבל הם לא מפסיקים. באים בערך כל דקה, לפעמים בהפוגות של עשר דקות, וכשאין קולות נפץ יש צרורות של יריות, או הרעשות של מטוסים מלמעלה. חוץ מהם, יש עוד צליל אחד קבוע, בלתי מרפה. הכטב"ם. הוא מרחף מעל המושב כמו דבור מתכת עצבני ומשמיע מין בזזז כזה מטרטר שעושה לי חשק לדפוק על השמיים עם מקל של מטאטא ולצעוק "שקט שם".
הכתבה המלאה מחכה במוסף הספיישל הכפול של "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 12:54, 09.04.24