700 ימים עברו, וסבין ושאר המשפחות לא קיבלו ועדת חקירה אחת. לא ממלכתית, ואפילו לא ממשלתית. אפס תשובות על השאלות הכי חשובות שבן אדם יכול לשאול את עצמו - למה הילד והבעל שלי מתו? למה שלושת הילדים שנותרו הופקרו ככה בעוטף וראו בעיניים שלהם דברים שהם מראות שואה לכל דבר? איש לא באמת לוקח אחריות, ובטח שלא אשמה. אנשים פיתחו אלרגיה למילה אשמה כאילו שהיא כוסברה על מנה תאילנדית, ובעוד זה קורה, סבין פשוט העמיסה על עצמה כמו סבלית בלונדינית את כל האחריות. לבדה.
עשית עבודה כזו טובה עם החיים החדשים, עם הילדים.
"כן, אבל ברור שמצבם עכשיו לא טוב. שלושתם עם פוסט־טראומה. אחד מהם איבד אמון בבני אדם, הוא לא רוצה חברים יותר. הוא מסתגר בבית, רק עם האחים שלו ובמחשב. מספיק שמישהו מחבק אותו והוא טיפה מזיע והוא ישר נרתע ממנו ואומר לי 'אמא, זה הריח של המחבלים'. והשני, לקחתי אותו לכנס בצרפת, ברגע שהוא שמע את הבאסים והבומים, הילד נכנס לי מתחת לכיסא".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
