בימי החיזור הציע בנט לאיזנקוט שבמקום עוד פגישה ביניהם, הם ייצאו לעשות ספורט ביחד. הרמטכ"ל לשעבר הציע את הענף החביב עליו: סקווש. סוג של טניס בין ארבעה קירות. בלי צורך לרוץ הרבה על המגרש. בנט העדיף לצאת להליכה משותפת. הם צעדו ברחובות רעננה, לא רחוק מהבית של בנט. הדרך הובילה לשום מקום. איזנקוט חזר לשחק סקווש. כלל הזהב של המשחק, כך הוא נוהג לתאר, הוא לתפוס את מרכז המגרש ולשחק חזק ואגרסיבי. בפוליטיקה איזנקוט משחק באותה שיטה: בזמן שבנט חבר ללפיד וניהל כמה קמפיינים במקביל, איזנקוט בעצם לא עשה שום דבר. רק נשאר יציב באותו מקום במרכז, כיוון כדורים אגרסיביים לעבר נתניהו. והמנדטים עלו. ובאותה אווירה ספורטיבית: אם בנט דיבר על ניסיון להכריע את חצי הגמר בינו לבין איזנקוט, יריבו בתחרות הזאת חושב שהם בכלל רצים מרתון. אין רגע שבו מוכרע מי ראש הגוש, אלא קמפיין ארוך שבסופו מי שיקבל קול אחד יותר, יהיה המועמד לראשות הממשלה.
כבר שנה בדיוק חלפה מאז נכנס איזנקוט למשרדים הזמניים של "ישר" ברמת־השרון. עם הזמן הם התפרסו על עוד חדרים בקומה. הזמני נעשה קבוע. המרצ'נדייז של המפלגה ממלאים אותם עכשיו, גם המנגנון השתכלל. אם במטה איזנקוט התמקדו עד כה בפער המתרחב בינו לבין בנט בסקרים, עכשיו העיניים על הפער שמצטמצם בינו לבין נתניהו. בכמה סקרים נרשם שוויון בין הליכוד לבין ישר, במעט אפילו מהפך. איזנקוט קרוב למטרה שגם הוא לא שיער שישיג לבדו: להיות המפלגה הגדולה בישראל. לפחות מנדט יותר מנתניהו.
הטור המלא מחכה ב"מוסף לשבת" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן