המייל ממנה הגיע ביום שישי, יום לפני שזכינו כולנו לראות ארבע מהתצפיתניות שלנו משתחררות מהשבי. בשנייה שהתחלתי לקרוא אותו נפל לי הלב חמש קומות למטה. המייל הזה הצליח לזעזע אותי. לגעת בפחד הכי גדול שלי כאמא לילדה שהיא חיילת טרייה.
ובכל זאת, הרשיתי לעצמי להתעלם ממנו. להתרכז אך ורק במחשבה על הבנות שחוזרות הביתה. המלחמה הייתה כה ארוכה, הכאב על המוני החיילים והאזרחים שנפלו בה היה כל כך עצום, שכל מה שרציתי היה שייתנו לי רק שנייה אחת לשמוח. נדמה לי שאני לא היחידה במדינה שמרגישה ככה. שיש לה צורך בהול בקצת אושר פשוט, קצת הקלה.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
