לפעמים שיר הוא מפץ. ואם המפץ בורא עולם, הרי שהשיר, מכוח הבריאה, מכוחו של הנברא, משמיע אותי ואותךְ ואותךָ. העולם, החוץ, בלי שמבקשים ממנו, ממשי מצידו להישמע מבטן השיר. השיר הוא קונכייה המהמהמת את השאון התמידי, הנצחי, של הטבע. כך יכלו לשמוע את "אימה גדולה וירח" של אורי צבי גרינברג, כך – עם וחרף כל ההבדלים – יכולתי אני בדור שלי לשמוע את "יונתן".
כמו ציור מן הטבע, כשהיד הולכת אחרי העין, כך שירים של יונה מצייתים לנראה ולנשמע. כמו מחט של סיסמוגרף מקווקווים את הקולות ואת התמונות. לפעמים היא רואה קולות ומראות כדרך הטבע ולפעמים מראות שלא כדרך הטבע. כשיונה אמרה, "כל השפה של הטבע בי מצויה ומדברת," היא העידה אמת.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
