"הנה, רק דיברתי", ערן אומר. הקול שלו נהיה מעורבל כאילו ששמו אותו במיקסר, ופוף, המסך של הזום נהיה שחור, והוא נעלם. שנייה קודם הוא עוד הספיק להגיד לי "בהתחלה הם עוד ירו עלינו בלי הבחנה, אבל נדמה לי שעכשיו זה טיפה נכנס לשגרה קבועה של ירי, בגלל זה הרשיתי לעצמי לחזור לעבוד בשעות היום, למרות שזה מפחיד לאללה". הוא אמר לי שהלו"ז שלהם בקריית־שמונה הוא שיש שלוש־ארבע אזעקות בלילה, עוד אחת־שתיים בבוקר המוקדם, ואז שוב בשעה חמש אחרי הצהריים. הסתכלתי על הטלפון כשהוא דיבר, השעה הייתה 16:58, ולפני שהספקתי לציין לעצמי שאולי היום נפל על האיש היקר והמצחיק הזה יום מזליקו, הפנים של ערן השתנו לי פיזית מול העיניים, והעיניים שלו הפכו לשני קפיצים דרוכים כשהוא אמר, "אזעקה פה, הנה, רק דיברתי", והמסך נהיה שחור.
אני נשארת שם עם הטלפון ביד, מתפללת שעוד מעט הוא יחזור, שרק הטיל הזה לא יהיה הטיל האחד הזה שהשם שלו או של החברים שלו כתוב עליו, זה שערן אמר לי "אנחנו מחכים לו מאז תחילת המלחמה כי ברור לנו שיהיה פה אסון. זה טיל מאיראן באורך של שלושה אוטובוסים, אם הוא נופל על אחד הבניינים הישנים שלנו, יש פה מאתיים הרוגים".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
