"המקומות, המאורעות והדמויות בספר זה אמיתיים. לא המצאתי דבר: בכל פעם שהמצאתי משהו, בעקבות הרגליי הוותיקים כמחברת רומנים, חשתי דחף עז להשמיד את כל מה שהמצאתי. גם השמות אמיתיים... כתבתי רק מה שאני זוכרת. לכן, אם קוראים את הספר הזה ככרוניקה, אפשר לטעון כי יש בו אינסוף לקונות. אף שהוא מתבסס על המציאות, אני חושבת שיש לקרוא אותו כאילו הוא רומן: בלי לתבוע ממנו לא יותר ולא פחות ממה שרומן יכול להציע. יש מאורעות רבים, שאף שאני זוכרת אותם, פסחתי עליהם בכתיבת הספר; בין אלה, רבים נגעו ישירות בי־עצמי. לא היה לי חשק רב לדבר על עצמי. למעשה הסיפור הזה אינו הסיפור שלי־עצמי, אלא יותר, עם כל החללים והלקונות שבו, סיפורה של המשפחה שלי".
במילים אלה שוטחת נטליה גינצבורג בפתח ספרה המפורסם, "אִמרות משפחה", את המעשה הספרותי שלה. היוצרת האיטלקייה, שמתה לפני 34 שנים, הפכה עוד בחייה לגיבורת תרבות — סופרת ומחזאית נערצת, מסאית לוחמנית ומתרגמת מצליחה. מה שהפך אותה לאייקון ספרותי מוביל, למי שנחשבת ליורשת של אלזה מורנטה — טמון בדיוק בכפילות הזאת שבין מחויבות לאמת, לבין ההבנה שהזיכרון, השפה ונקודת המבט שממנה מסופרים הדברים, קובעים מראש את גבולותיה של אותה "פואטיקה של אמת" שמזוהה עימה כל כך.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 20:53, 29.01.25
