קוראים לזה באנגלית "דמפסטר דייבינג", לצלול לתוך המזבלה בתרגום חופשי. מדובר בתחביב מאוד פופולרי בעולם הרחב, לצאת לשוטט ברחובות ולחפש ליד או בתוך הפחים כל מיני שידות עץ עתיקות שאנשים היו בורים מספיק כדי לזרוק או כל מיני בגדים מיוחדים שהבעלים שלהם לא הבינו כמה הם יפים. ובעצם, אני לא מדייקת, זה היה טרנד פופולרי פעם, לפני כחמש שנים. אז היה תור הזהב של מלקטי המציאות, של בחורות שהפכו את ציד האוצרות לקריירה. הן היו מעלות לטיקטוק או לאינסטגרם הול שלם של כל מה שמצאו היום בפחים של בניינים של עשירים בברלין ובניו־יורק, ולפעמים היו שם דברים מופלאים ושכיות חמדה ממש, כמו סנדלי זהב של גוצ'י ומעילי פרוות מינק שנזרקו בשם הפחד מהטבעונים הזועמים. ובכל זאת, לא העליתי בדעתי להצטרף גם אני לחיפושים האלו, עד שיום אחד, לפני כמה חודשים, זה פשוט קרה.
בהתחלה פשוט חיפשתי משהו שיגרום לי להמשיך לצאת להליכות הארוכות שלי מדי יום. ההיי שהייתי מקבלת מהספורט כבר התחיל לדעוך, במקום לחזור הביתה שמחה ומפוצצת אנדורפינים כמו פעם, התחלתי לזחול הביתה בפנים קודרים. אבל ספורט חייבים לעשות, אז פשוט התחלתי לחפש איך לשעשע את עצמי ולשמור על עניין שיחזיק 13 אלף צעדים. התחלתי לצפות בבני אדם כשהלכתי ברחובות, ניסיתי לראות איך הם קונים ירקות, מדברים זה עם זה, ממלאים דלק, לאהוב אותם קצת. רק שמהר מאוד גיליתי שישראל של שנת 2026, או לפחות תל־אביב, יש בה כל כך מעט אנושיות או רגעי קסם. כולם מסביבי היו ספונים בזעף בתוך רכבים פרטיים או שהם דהרו על קורקינטים וצפרו לי מאחורה שאזיז כבר את גופי המנוון מהמדרכה. וכל הזמן התגעגעתי אל העיר שהייתה לי פעם, עיר של שדרות ארוכות ומלאות אור ונחת, של בניינים נמוכים, שבה יכולת לשכור דירה לא רעה על אבן גבירול במשכורת של מלצר, או גרוע מזה, עיתונאי.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
