במשך חצי שנה אגם רודברג ישנה על הרצפה של בית החולים איכילוב. "או על ספה, אם הייתי מזליסטית ומוצאת את הספה הנפתחת", היא מחדדת, "עברתי כמה מחלקות עם אמא שלי, חצי שנה היינו יד ביד בבית החולים. אלה היו ימים שהרגשתי שאני לא אשתו של ולא אמא של ולא אשת קריירה או שחקנית, אלא רק הבת של אמא שלי. שהמטרה שלי היא רק שתחלים. רק זה חשוב, רק זה קורה, ואין חיים אחרים. היה בזה משהו אפילו קצת מיסטי, כמו ממד אחר של החיים.
"מאוד. אבא שלי נפטר כשהייתי בת עשר, ולאמא שלי ולי יש קשר סימביוטי, מאוד קשור, מאוד חזק. ואת חייבת להבין את הטירוף - זה היה בתקופה שאיראן הפציצה את ישראל וכל המחלקות ירדו לחניון. ואני נמצאת בחניון פתוח, ומיטה לצד מיטה לצד מיטה כמו במלחמת העולם השנייה, לא האמנתי שזה הדבר. ואזעקות, ושריקות, ואת אומרת, ככה החיים הולכים להיות עכשיו? וזה לא שיש לי ביקורת על איכילוב, הם היו מדהימים. כולם באמת מאה ממאה".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן