"אני לדודי ודודי לי", הוא הפסוק שרמזו בו חכמים את חודש אלול, פסוק המלא אהבה. "הימים הנוראים", הוא הכינוי שהתקבל בקהילות ישראל לימים הללו, כינוי שכולו יראה. יראה וחרדה יש כאן, או אהבה ופיוס? אכן, ראשיתם יראה אבל סופם אהבה. תחילתם חרדה, ואחריתם שמחת הטהרה והתיקון.
כל אומות העולם פותחות את השנה החדשה במסיבות רעים צוהלות, בהמולות צחוק ובזיקוקי דינור המאירים שמיים בצבעוניות בוהקת. וישראל פותחים את השנה בתשובה, בביקורת עצמית ובדמעות של סליחות. התשובה תחילתה בזעזועי הנפש ובחרטה עמוקה מטיפשות החטא, מעוצמת הכישלון, מחולשת האדם, אבל סופה התחדשות נעורים כנשר המשיר נוצותיו שהכבידו עליו כל כך, התחדשות המביאה טהרה כדברי משורר תהילים: "הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי. הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים. הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "ספרות ותרבות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
