לאח שלי הייתה יומולדת באיזו מאורה בדרום תל־אביב ומצאתי את עצמי גם משתכרת וגם מפזזת; חזרתי לעשות הליכות בערב; הליבידו שלי, כמו אייפון מתחת לשמיכה, צייץ ציוץ עמום; מצאתי את עצמי מצטטת את לאה'לה - "לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח" – כאילו מישהו מעוניין שאכתוב לו שיר; קניתי מחבת נון־סטיק וקבעתי תור לרופאת יופי כדי להסיר כתם פיגמנטציה מהמצח. כתם פיגמנטציה - הוּ גיבז א־שיט? ובכן, איי דו. רק שלא ירצחו אותי בדרך או יגישו לי עוגת יומולדת בצורת חבל תלייה, לפני שאני מספיקה להוריד את הכתם בגוון של קפה.
לא סתם נתתי את הדוגמה של תודעת הדג. כשהילדים שלי היו קטנים, באחד מימי ההולדת של הגן, איזה הורה פסיכופת חילק לכל ילד כמתנת פרידה דג זהב בשקית של סנדוויצ'ים. כשהגענו הביתה חיפשתי ומצאתי קערת סלט עגולה מזכוכית והדבקתי על הדופן הפנימית שלה עץ פלסטיק של פליימוביל. לא תליתי תקוות רבות בעיסוק החדש שנקלעתי אליו - בכל זאת, מדובר בדג ששכב כמה שעות טובות בתוך שקית וראה ילדים קופצים מעליו על מתנפחים - אבל אחרי חודש, כשהבנתי שהניצול פה על מנת להישאר, החלטנו לקרוא לו - אולי כסוג של משאלה - בשם נצח. אמיתי. והוא באמת חי נצח. משהו בלתי מתקבל על הדעת. אפילו באו לראיין אותי מהנשיונל ג'יאוגרפ... טוב, לא. אבל כמעט. כי מי שמע על פאקינג דג מצ'וקמק שחי לו תשע שנים בתוך קערת סלט?
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן