"את לא מאמינה מה ענו לי עכשיו בקבלה", רן אומר כשהוא מניח את שפופרת הטלפון. הוא מתיישב על מיטת הקינג סייז של חדר 3015, שהיא באמת מיטה מדהימה, רפסודה לבנה ומרווחת שהכי בא לך להפליג עליה אל נהר השינה השחור, רק שהיא תופסת את מרבית 22 המ"ר שמהווים את החדר, זה שנקרא בגנדרנות "סוויטת לוקסוס פלוס". "מילא לוקסוס", רן אמר כשנכנסנו לפה וסקר את העיצוב השקט והאלגנטי של החדר, "באמת יפה פה. אבל איפה פה הפלוס? אפילו אין אמבטיה, רק מקלחון".
"מה הם אמרו?" אני שואלת עכשיו. "הם אמרו שאם אני רוצה שיביאו לנו לחדר סכין, זה יעלה לנו עוד כסף", רן עונה. "מה?" אני בשוק, ורן אומר: "הבחור בקבלה אמר 'אח שלי, אם אתה רוצה סכין כדאי לך לרדת לפה ולקחת, אחרת שירות חדרים יגבה ממך 30 שקלים תמורת השירות'". אני אפילו לא נעצרת על העובדה שפקיד הקבלה קרא לו "אחי". אחרי כמה שעות במלון הזה, שמשום מה נחשב לאחד ממלונות היוקרה הטובים בישראל, כבר הבנו שאנחנו שוהים בסוג של פלוגת מילואים חמישה כוכבים, עם נותני שירות שמתייחסים אליך בידידותיות מזלזלת, קוראים לרן "אח שלי" ולי "נשמה", כמובן שנייה לפני שהם מפילים עלינו עוד סירוב למשהו לגמרי נורמלי שביקשנו מהם. בהתחלה חשבתי שיש בזה משהו חמוד, אבל אחרי שפקידת הקבלה אמרה לי "סורי מאמי" בנונשלנטיות מעצבנת לפני שהיא בישרה לי שלא, אין שום סיכוי שאני אקבל צ'ק־אאוט מאוחר אפילו בחצי שעה, נזכרתי שאולי לא בא לי כל כך על מלון שמדבר אליי כמו שעינב בובליל מדברת לעוקבות שלה כשהן מבקשות עוד הנחה חוץ מקוד הקופון.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן