"אבל זה כזה בזבוז", היא אומרת. "אין מה לעשות", אני אומרת לה ושמה לב שהקול שלי כבר נשמע חסר סבלנות. "את לא מבינה", היא אומרת, "דויד הצליח להתקבל לבית הספר הכי טוב בגוש דן, זו תהיה כזאת החמצה לתת לו להמשיך בבית הספר הבינוני".
הפעם אני לוקחת את הזמן ועוד ביס מעוגת הגזר שלה. אני מעדיפה ללעוס ולא לדבר כי יודעת שאם אני אענה לה עכשיו זה ייצא לי הכי תחרותי ומלא אגו. הרי גם מאיה התקבלה בזמנו לבית ספר נחשק בתל־אביב, כזה שמתמחה במדעים מדויקים ובמחשבים. אני עדיין זוכרת כמה התרגשתי כשהיא עברה את מבחן הקבלה הקשוח שלהם. הייתי כל כך גאה, שבמשך כמה שבועות נהגתי לפלוט את העובדה הזו בכל הזדמנות שהייתה לי, עד שהבנתי. לאיש לא אכפת שהילדה שלי חכמה.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן