"אני לא מופיעה מאז 7 באוקטובר. לא מסוגלת. אולי זה ישתנה, אבל אני עוד לא שם. עד שלא יחזרו כל החטופים, עד שלא יפסיקו החדשות האלה של 'הותר לפרסום' כל יום - אני לא יכולה. אני מרגישה בשבעה אחת ארוכה, אנחנו מדינה בשבעה. אני יודעת שרוצים שיוציאו אותנו מהדיכאון, שאומרים 'אבל חשוב לצחוק'. סבבה, גם אני רוצה לצחוק, אז שמישהו יצחיק אותי, אני לא יכולה להיות זו שמצחיקה. הסטנד־אפ זה דבר של כאן ועכשיו. סתם לבוא ולספר בדיחות על היומיום שלנו, על הילדים, על הבעל, זה הכי תלוש. ובכל דבר שקשור בכאן ועכשיו, אם אני צריכה להיות נוכחת מול הקהל אני פשוט בוכה. אני מורידה בפני האמנים שחוזרים להופיע את הכובע, כי אם אני מתחילה לדבר עם הקהל הלך המופע. ככה מצאתי את עצמי הולכת לפגוש כל מיני מפונים ופצועים שאני ממוטטת אותם מבכי".
ממש בכי?
"אני באה, בוכה איתם, מורידה להם. בסוף כשאני הולכת הם אומרים, 'טוב שהיא הלכה, אני מרגיש טוב יותר מאז שהיא לא כאן'. רצו לצחוק ויצאו בוכים, ממש הרגישו הקלה כשהלכתי. מהבחינה הזו שיפרתי את המצב שלהם".
אשכנזי, 48, שמה את כל ליבה בחוץ. זה כנראה מה שהפך אותה לקומיקאית הכי מצליחה בישראל, עוד כשמקובל היה לטעון ש"אין נשים מצחיקות". עכשיו היא מרגישה בעיקר אזרחית כאובה בלי יכולת לחלץ פאנצ'ים מהמציאות. "רוב הזמן אני במצב רוח מאוד־מאוד רע. קשה לי לקום בבוקר, יש לי דכדוך, וגם ניסיונות להכניס לעצמי חיים בכל מיני דברים שעושים לי טוב, כמו ספורט, בסוף הרבה פעמים נגמרים בבכי".
הכתבה המלאה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן