הטניסאים בדימוס, אנדי רם ויוני ארליך, עברו יחד קריירה מפוארת, הצלחות אדירות וכישלונות כואבים. ב־7 באוקטובר, כעשור אחרי שפרשו מהספורט הלבן, הם שוב היו שם זה למען זה ברגע שבו חברם הטוב המשותף, אוהד כהן ז"ל, נרצח בקיבוץ בארי.
"אני מול הטלגרם, רואה ומתעדכן בטרפת", משחזר רם ומדמה עם הטלפון את רגעי האימה. "בחודש הראשון הייתי בהלם טוטאלי, תקוע כל בוקר עם התמונות ושיחות הטלפון של אנשים בבתים שהתחננו שיבואו להציל אותם. וגם אנחנו חטפנו מכה חזקה. אוהד היה חבר שהיה מגיע לעודד אותנו באליפות אוסטרליה, ונרצח עם הבת שלו".
בבית החולים ביקרו השניים את אלמנתו של חברם. "הכדורים פגעו בה ובילדה הקטנה שלהם", אומר ארליך. "אוהד היה אוהד טניס מושבע, אנדי נתן לו כרטיסים לגמר שלנו באוסטרליה ב־2008, רק שיבוא ויעודד. "הוא היה הקמע שלנו", משלים רם. "הוא הזמין אותנו לשחק בבארי. ובאותה שבת הוא החזיק את דלת הממ"ד להגן על משפחתו, ומחבלים ירו בממ"ד ורצחו אותו ליד הילדים".
ארליך: "אשתו סיפרה לנו את זה. זה אחד הסיפורים הכי מטורפים ששמעתי, וזו עוד צלקת בתוך הראש שלנו. אני מצולק לגמרי עד עכשיו, מרגיש שאני בתפקוד חלקי, טראומטי, כי נכנסנו לטלגרם כמו מפגרים, ראינו תמונות שצילמו המחבלים ועד היום אני לא מפסיק לבכות. מסתובב עם מועקה ענקית בבטן ותמונות שלא יוצאות לי מהראש. הגעתי למצב שאנדי הראה לי משהו והקאתי, לא יכולתי להכיל עוד".
מה עושים כדי בכל זאת לצאת מזה?
רם: "מאז שזה קרה ועד היום, ובכל יום, אני מתנדב במקום אחר. מצפון עד דרום. אנחנו תורמים המון כסף למפונים, משפחות חטופים, לחינוך ולחיילים. אין תחום שלא נגענו בו. זה המילואים שלי, כי במלחמה אני לא יכול לתרום. חבל שאני לא מקבל נשק".
ארליך: "וטוב שכך, כי הוא היה יורה בי. אני התנדבתי הרבה בחקלאות, לקחתי את המשפחה לקטיף אבוקדו ואננס. אחרי חודשיים מרכזי הטניס נפתחו בפעילות חלקית – בקריית־שמונה, אשקלון ואופקים – והילדים רצו לחזור להתאמן ולהתחרות, אז חזרתי לבית שלי ולמה שאני הכי אוהב לעשות בעולם".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות". לרכישת מינוי לחצו כאן
