אפילו כשכל עולם התרבות מעדיף לשמור מישראל מרחק בטוח מאז 7 באוקטובר, וברונו מארס עדיין לא מעז להביט לאחור אל ההופעה שהתבטלה כאן באותו בוקר, היקום שולח לנו פרח נדיר. בוי ג'ורג' אף פעם לא היה הטיפוס שמתקפל כשעדר גדול ורועש מתחיל לשעוט לכיוון מסוים. בטח לא עכשיו. בזמן שבמקרה הטוב האמנים הבינלאומיים מעדיפים לא לגעת בישראל גם עם מוט סלפי, ובמקרה הרע ממהרים להתייצב נגדה, ג'ורג' עומד שם כמו ברוש לבדו. אולי קצת נוטה ברוח, אבל ממש לא נשבר. ואם כבר עץ, אז כזה עם כובע, אייליינר וארבעה עשורים של ניסיון בלשרוד סופות צד.
הוא דיבר בזכות ישראל ובזכות היהודים, הסתכסך עם אנשים בתעשייה, איבד ידידים, נפרד ממנהל הלייבל שלו, ספג מרוג'ר ווטרס עוד הרבה לפני, ראה הפקת תיאטרון נעלמת לו מתחת לרגליים והסתבך גם עם הסטרימינג האמריקאי Bandcamp. כל זה לא מגיע מזמר צעיר שבדיוק גילה איך עובד האלגוריתם, אלא מאחד האנשים שהיו פעם האלגוריתם בעצמם. בשנות ה־80 לא היה צריך לפתוח טיקטוק כדי לדעת מה בוי ג'ורג' לבש אתמול. הוא פשוט הופיע בטלוויזיה, ולמחרת חצי עולם דיבר על זה.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן