"אבל למה הן לא הזמינו אותי?", היא אומרת ותולה בי את העיניים האפורות שלה בתחנונים אילמים. אנחנו יושבות בחצר שלה, עץ האלון הענק והזקן שעומד במרכזה עדיין קצת רטוב מהגשם, אז מדי פעם נושרת עלינו מכיוון הצמרת שלו טיפה. ועכשיו אני נזכרת איך העץ הזה, עם הקסם הכפרי שלו, היה חלק מהסיבות שבגללן היא התאהבה בבית הזה. במשך שנים, היא, בעלה וארבעת הילדים התגוררו בבניין קומות אפרורי ברמת־גן, אבל היא תמיד חלמה על בית עם חצר גדולה. רק לאחרונה, כשבעלה קיבל קידום בעבודה ואיתו משכורת מנהלים מנופחת, הם הרשו לעצמם לעבור לבית הסבתא הזה עם גג הרעפים, באחד המושבים הכי מבוקשים במרכז.
ושם, במושב שכבר מזמן כמעט שלא מגדל תותים אלא בעיקר ג'יפונים ובוטיקים לבגדי יד שנייה, היא פגשה את חבורת האמהות שהפכו לחברות שלה. אני זוכרת היטב את ההתלהבות שלה כשהם רק עברו, איך היא לא יכלה להאמין שהילדים שלה מצאו חברים כל כך מהר, איך היא התמוגגה מזה שבעלה התחבר אל הנועם טור הפנימי שבתוכו, וכל שבת בבוקר התחיל לעמוד בגופייה בחצר ולשפץ אופנוע אנפילד ישן. ובעיקר, היא שמחה בנשים שהיא פגשה שם, חבורת אמהות מצליחניות ויפות שנראו לה במבט ראשון מאיימות כמו הפמליה של בר רפאלי, אבל היו דווקא מאוד ידידותיות אליה. הן אפילו הזמינו אותה ליומולדת של אחת מהן כבר בחודש הראשון, וכשהיא חזרה משם היא הייתה באורות. לא הפסיקה לספר כמה הן מצחיקות ופרועות.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
