עוד שבוע מורט עצבים בעיצומו בזמן כתיבת שורות אלה, ימים שבהם מסבירים לך שהכל אפשרי. שחרור מוחלט של כל החטופים או שחרור חלקי, או בכלל מלחמה גדולה, ואתה מיטלטל בסערה ותוהה אם יום אחד זה יהיה מאחורינו. האם יהיו לנו מתישהו שוב ימים אחרים.
עד שזה יקרה, נתחיל הפעם מזוטות, כדי לרכך את הלב: פעם הייתי מסתפר. היה לי שיער והיה לי ספָּר. היו ימים כאלה. אינני מתגעגע, הכל טוב. הבעיה היא הגבות. כשהייתי הולך לספר הוא היה מסדר לי את הגבות, אבל היום, כשאיני הולך לספר, אין לי מישהו שיוכל לגבות אותי בנושא של הגבות (סליחה). ולבד אני לא מעז לסדר אותן. אין לי את הטאץ', ולא בא לי להיות קירח גם בגבות בגלל איזו תאונת גילוח. כשאני נמצא בהפקה כלשהי, המאפרת מסדרת את הגבות, אבל לא תמיד יש הפקה, אז מה אעשה בזמן הזה? אסתובב בגבות פרועות כמו שהיו לזקנים של פעם? הגיוני להיכנס למספרה רק בשביל הגבות, או שאולי אקפיד ללכת להתראיין בטלוויזיה אחת לחודש כזה, בשביל סידור הגבות?
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן