בחירות 2026 ייזכרו קצת כמו בחירות 1996: אלו ואלו נערכו אחרי טראומה לאומית קשה – רצח רבין ו־7 באוקטובר – ובשתיהן הלכנו לישון עם ניצחון דחוק למועמד השמאל וקמנו עם נתניהו. אבל יש הבדל: בניגוד לימי הבחירה הישירה, שבהם גם שבריר אחוז הוא הכרעה ברורה, הפעם הלכנו לישון בלי ממשלה וקמנו בלי ממשלה. במדגמים זה היה כשבלוק נתניהו הוכה קשה יותר, בתוצאות האמת – כשמחנה השינוי איבד את היתרון. בכל מקרה, דד־לוק (אם כבר השוואות, יום הבחירות עצמו היה דומה ל־2015 מבחינת הדינמיקה: בשמאל־מרכז ואצל הערבים הצביעו בבוקר, החרדים והליכודניקים סגרו את הפער רק לעת ערב).
כשבשני הצדדים עסוקים בלעכל את התוצאות, כדאי לקבל פרספקטיבה מהאופן שבו דיווחו עליהן בעולם. מעבר להישג הערבי המהדהד שזכה לכותרות מוצדקות, המתבונן מרחוק רואה מה שלא כל מי שבתוך שוחות המאבק מצליח להפנים: נתניהו הוא ראש המפלגה הגדולה, אבל איבד את הרוב הפרלמנטרי שלו. לנוכח הציפיות במחנה השינוי יש אכזבה אדירה, אבל גם במחנה נתניהו מבינים שאין נוקאאוט. בכנסת הקודמת יחס הכוחות היה 64:56 לקואליציה (67 לקואליציה עם גדעון סער). בכנסת הנוכחית זה 67:53 לאופוזיציה. לנתניהו יש רוב יהודי, אבל אין לו ממשלה.
הטור המלא מחכה ב"מוסף לשבת" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
