מה מצבם הלימודי של תלמידי ישראל? התשובה הקלה (והנכונה) היא שהמצב גרוע. הפערים גדלו מאוד וההישגים בהתרסקות לאורך שנים. תוצאות עגומות של מבחני ההערכה של משרד החינוך פורסמו אך לפני עשרה ימים וחשפו מציאות בלתי נתפסת: 38 אחוז בלבד מתלמידי כיתות ט' עומדים בדרישות שקבע משרד החינוך לשפת אם, ופחות מרבע מהתלמידים עומדים בדרישות לאנגלית. אבל אם נצלול אל עומק מערכת ההערכה והמדידה נגלה שלמעשה משרד החינוך, מנהלי בתי הספר, המורות וההורים פועלים באפלה. כמו בבדיחה על חכמי חלם, שכל אחד מהם מישש חלק אחר מהפיל ולא הבין מה ניצב מולו – כך גם מערכת החינוך חסרת אוריינטציה אל מול האתגרים הלימודיים של תלמידיה.
בשנים קשות של מגפה עולמית, מלחמה ארוכה ומחסור אקוטי במורות ומורים, מסד נתונים אמין, שקוף ועקבי הוא תנאי הכרחי על מנת לייצר שיפור. אבל לאורך העשורים האחרונים המדידה הלכה והצטמצמה והנתונים שמגיעים לציבור מעורפלים ובלתי מובנים. ועדת דוברת המליצה ב־2005 להקים רשות ארצית למדידה והערכה (ראמ''ה) וקבעה כי התהליך החינוכי צריך לכוון ליעדים מוגדרים. בחזון, הרשות החדשה הייתה אמורה לקיים הערכה שנתית של כל בתי הספר, לשתף את ההורים בתוצאות המבחנים, לבצע את הבחינות באמצעים דיגיטליים ולפרסם את התוצאות בטווחי זמן קצרים ויעילים.
הטור המלא מחכה ב"מוסף לשבת" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
