לפעמים אני מסתכלת על אנשים אחרים בגילי ויודעת שרובם חולקים איתי את אותו הסוד, שאנחנו פינוקיו שהורכב מחדש, הגולם מפראג, מישהו בנה לנו פה ביוני ועיצב לנו חיוך שהוא לא מאה אחוז שלנו. והכל בשביל מה? כדי שנוכל להמשיך ולקיים את האשליה שעוד יש בנו קצת אש, איזה ויקינג נורווגי שמסוגל להגיע הביתה, לגשת לקערה, ולקחת ביס שחצני בתפוח ירוק בלי ישר להתקפל מכאבים ולצרוח איי.
לפעמים אני תוהה בשביל מה כל זה, בימי הביניים כבר היינו מתים מזה עשר שנים לפחות, אז למה להמשיך להיאבק בגוף שמצהיר בכל דרך שהוא התעייף מאיתנו. כן, בשביל מה הבוטוקס והקיטו וזריקות האוזמפיק שחברה שלי לוקחת ועושות אותה עצבנית ברמה כזו שהילדים שלה מתלוננים שהיא מפלצת. ממילא, לא משנה מה נעשה, רובנו המוחץ נראים בדיוק, אבל בדיוק, בגילנו, ואפשר רק לבחור אם להיראות בן 50 אובססיבי לעלומים שעדיין מתאמץ או בן 50 שהגוף שלו כולו דגל נינוח של כניעה.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן