בעולם תזזיתי של טיקטוק, גלילה אין־סופית ומאות הפרעות קשב שמתחרות על כל שנייה פנויה, דווקא "קופה ראשית" הפכה לאי קטן של שפיות בתוך הטירוף. זה קצת משונה, כי אם בוחנים את היקום של שפע יששכר, לא בטוח שמישהו שם כשיר במיוחד לשמש מודל לנורמליות. אבל אחרי כמעט עשור ביחד, הקאסט של "קופה ראשית" עדיין כאן, עדיין בשיא, עדיין בלב המיינסטרים. בין השאר זה בגלל שאחרי כל השנים, דב נבון, קרן מור, נועה קולר, אמיר שורוש, יניב סוויסה ודניאל סטיופין, כבר לא ממש מתנהלים כמו אוסף שחקנים, הם יותר דומים ללהקה ותיקה שיודעת מתי לתת לאחד החברים לשיר סולו, מתי להיכנס באמצע המשפט ומתי מבט אחד של דב נבון מספיק כדי לדעת שהבדיחה עבדה.
אפשר היה להבין את זה כבר בדקה הראשונה של הראיון. הבקשה הייתה פשוטה: כל אחד יגיד את שמו לפני שהוא מדבר, בדיוק כמו בישיבה שמארגנת שירה שטיינבוך. אלא שבתוך כמה שניות היה ברור שהרעיון לא ישרוד. נבון הודיע ש"דב לא הבין את השאלה", מור הציעה שאולי כולם פשוט ידברו על עצמם בגוף שלישי ושורוש, מצחיקן עד דמעות גם בחיים, מחה שזה יהרוס את השיחה. תוך רגע כולם שוב דיברו יחד. וזה, במובן מסוים, כל הסיפור. כי עכשיו, אחרי שהסדרה יצאה מ"שפע יששכר", עברה למסך הגדול והביאה סביב מיליון ישראלים לבתי הקולנוע, השאלה המעניינת באמת היא כבר לא איך "קופה ראשית" הצליחה לעשות שובר קופות - בניגוד ללא מעט מותגי טלוויזיה חזקים שכשלו בקולנוע - אלא איך דווקא בתוך ישראל מפוצלת, כועסת וקרועה, הסופר הקטן שלהם הפך לאחד המקומות היחידים בישראל שכמעט כולם, ילדים ומבוגרים, ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים, נכנסים אליו יחד (כמעט) בלי לריב.
"זה פשוט מאוד", מסביר סטיופין. "כולם הולכים לסופר".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 לילות" בגיליון ראש השנה של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
