עינת הולנד הרגישה שהטיל בדרך אליה. "ירדנו למקלט תת-קרקעי שני בניינים מאיתנו עם הילדה ועם הכלבה", היא משחזרת את הרגעים שלפני הפגיעה בביתם בתל-אביב. "ואז היה את הרגע שהטיל נפל. אני לא יודעת להסביר לך במילים את הרגע הזה, אבל זה הרגיש כאילו הטיל בא לתפוס אותך. תראי, שירתי בצבא בכיסופים, טילים נפלו עליי כמו במשחק מחשב. אני מכירה את השריקות, את הפיצוצים אחושרמוטה. אבל זה היה משהו אחר. התחושה הייתה שהטיל בא לאכול אותך. כולנו נהיינו לבנים פיזית, התפורר משהו, אבק מהתקרה. משהו הזוי. יצאתי מתוך חנות שבורה עם התינוקת על הידיים וראיתי אש, הכל מנופץ, אנשים בהיסטריה. אפוקליפסה, סוף העולם. הסתכלתי למעלה על הדירה שלי בקומה השנייה, ירד הקיר. הדירה פתוחה. ראיתי את ארון הבגדים עולה באש. ישר חשבתי על שמלת הכלה של אמא שלי שבארון. הצלחתי להציל אותה. לא שאלבש אותה, אבל את יודעת, יש לזה ערך. ואת רק רוצה להעיף את הילדה משם".
איך הגבת לסיטואציה? "לא בכיתי כשזה קרה, הייתי בשוק כמה ימים, התנתקתי, לא הצלחתי להבין. כמה ימים אחר כך חזרתי לדירה. שם בכיתי את חיי. הדלת עם השלט 'משפחת הולנד' נפלה. בור באמצע הסלון. את גם לא באמת מבינה מה איבדת, את מבינה את זה תוך כדי. את כל הזמן נזכרת בדברים שהיו לך ואת צריכה לחדש עכשיו. אפילו דברים קטנים של היומיום. יצאתי מהבית ולא ידעתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותו. יום אחד יש לך משהו, יום אחד אין לך אותו".
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 לילות" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן