ההליכה שינתה את חיי. אפשר לומר שאפילו הצילה אותי. הנה משהו שלא חשבתי שאכתוב אי פעם, כי אני אף פעם לא הייתי מהאנשים שמאמינים שיש להם סיכוי להיגאל.
לא, מעולם לא האמנתי שיום אחד אמצא את התחביב, או הספורט או השיטה הרוחנית שיצליחו לטפל בי. אחרי כל כך הרבה ניסיונות כושלים למצוא משהו שאני אתמכר אליו ואוכל להתמיד בו, קיבלתי את זה כעובדה מוגמרת: כבר לא אצליח לשנות את הנופים הפנימיים העצובים שלי, הם פשוט יישארו ככה, כמו ערבה אפורה ואינסופית שאני אצעד בה עד הסוף. במהלך השנים ראיתי איך החברים שלי מוצאים את האור בכל מיני דרכים. בכל פעם מחדש, כשאחד המכרים שלי היה עושה שינוי גדול בחייו, לא משנה אם זה לעבור לגור בקפריסין או להפוך את עצמו לקואוצ'ר למסחר בקריפטו, אני הייתי בוהה בסטוריז הנרגשים שהמומרים היו מעלים ממעמקי הטרנספורמציה החדשה שלהם ומרגישה עצב גדול.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן