עוד מעט פסח וכאילו שגרה, אבל יש חייל שאיבד את מאור עיניו בעזה. פגשתי אותו. בחור צעיר וחכם שיצא לקרב וחזר עיוור. הוא יושב במיטתו. אמו לא זזה ממנו לשנייה. הוא נחוש לא להישבר, אבל אני נשבר בשבילו. אני לא מצליח למצוא שקט פנימי כשאני חושב על שארית חייו בעלטה הגמורה.
עוד מעט פסח וכאילו שגרה, אבל יש בחור שעמד לסיים את התואר ויצא למילואים. נפגע בראש. והוא לא מי שהיה. הוא איתנו, אבל מי יודע איפה הוא באמת? אני מדבר אליו והוא מגיב־אבל־לא־ממש־מגיב. המשפחה מבקשת שאמשיך לדבר איתו, אומרים שהוא שומע, אבל אני שם לב למבטים העצובים של אחיו, שמסתכל עלינו ומתגעגע למי שהיה.
עוד מעט פסח וכאילו שגרה, אבל האחים שלנו בבור מתחת לאדמה. ובי נשבעתי שבתחושה שלי, במחויבות אליהם, כל אחד מהחיילים שנמצאים שם בשבי הוא הבן שלי. כל אחת מהחיילות היא בתי. כל ישראלי שנלקח ממיטתו בעוטף ומוחזק כבר חצי שנה אי שם הוא בן משפחה שלי.
שאלתי לוחם מיחידה מסווגת איך ההרגשה במנהרות. לח, הוא אמר לי. לח מאוד. חם ורטוב כזה. קשה לנשום. הוא סיפר לי שנגע בראשו של מחבל שהיה שם כמה חודשים ונתפס (היה צריך לכסות את עיניו), ונשרו לו שערות. עכשיו תחשבו מה עובר על החטופים והחטופות שלנו, שנמצאים שם כבר 190 יום?
בני אדם לא אמורים לחיות תחת האדמה.
אז אנחנו נתארגן לפסח ונשאל מי בא לחג, ויהיו אוכל טוב ויין משובח - אבל השנה חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא נחטף לעזה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף הספיישל הכפול של "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
פורסם לראשונה: 13:12, 09.04.24