ר' הוא לוחם ביחידה מסווגת. פגשתי אותו בבית חולים. הוא בשיקום קשוח. בחמישי שעבר היה לו ניתוח נוסף, ארוך. ניתוח מספר שבע. הוא ילד מתוק ויפה שנלחם ב־7 באוקטובר בקרב מטורף שעוד יגיע הזמן לספר על אודותיו, רק אומר כעת שהיו בו בני ערובה ושעל כל לוחם שלנו היו כשלושה מחבלים שלהם. היה רגע בקרב שבו ר' חשב שהוא מת. הוא שכב על הקרקע כשמטרים ממנו חמישה מחבלים. הוא ירה בהם בכוחותיו האחרונים, אבל לא היה יכול להזיז את רגליו. הוא סיפר לי שהרגיש שני דברים ברגע הזה: צער שלא יראה יותר את אחיינו בן השנה, אחיין שהוא מאוד אוהב; וכאב עצום על כך שמותו יכאיב לאמו. כשהתעורר בבית חולים, הדבר הראשון שאמר זה "סליחה, אמא. אני מצטער שאת צריכה לדאוג לי כל כך".
בשיקום ר' התחיל לצייר לזכר חברים שאיבד. הוא מצייר ברגש ובעדינות. יש לו עמוד מיוחד באינסטגרם שפתח, ואשמח שתעקבו אחר הציורים שלו (vibe.inks).
הזמנתי אותו להופעה. כשהגיע סיפר לי שבדרך, כאשר היה במונית שלקח מהשיקום (לנהוג הוא כרגע לא יכול), ראה בחור חרדי הולך מהר על הכביש. והוא לא היה יכול שלא לשאול את עצמו איך זה שבעוד הוא לא מסוגל ללכת, בגלל שהיה בכוח פריצה מיוחד שנכנס לתופת להציל אנשים שלא הכיר אבל ראה בהם את אחיו, החרדי הזה, שנראה לו בן גילו, לא חושב אפילו להתגייס. הוא לא דיבר בכעס או בשנאה. באמת שלא. הוא שאל אותי את זה בעצב. הוא הביט בי במבט מתוק ודואב ושאל: "חנוך, תסביר לי, איך זה יכול להיות?"
לא הייתה לי תשובה עבורו. מה אתה יכול לומר לבחור צעיר שמנסה להשתקם מפציעה קשה על שאלה כזו?
תראה, אמרתי לו, הכעס שלך לא רק מובן. הוא גם מוצדק. העובדה שצעירים חרדים לא מתגייסים פשוט מדהימה בחוסר הצדק שלה, גם אלה שיושבים במחנה יהודה מדי ערב בבטלה, אבל גם אלה שלומדים תורה. אני מגיע ממשפחה של רבנים ששירתו בצבא, אני מגיע ממגזר שבו כל תלמידי החכמים נטלו חלק במלחמות ישראל. לא רק שזה לא פגע בלימוד התורה שלהם, זה עשה את ההפך. מסירות הנפש שלהם חיזקה את אמונתם. אבל אני מציע לך, ר' אהוב, לזכור שכשאתה עומד מול הפרט, כשאתה רואה חרדי ברחוב, הוא בעצם לכוד בתוך הסיפור הזה. אם הוא יתגייס, יש מצב שהוריו לא ידברו איתו יותר. יש אפשרות שהוא יפגע בשידוך של אחיותיו. כדי ללכת לצבא הוא צריך כוחות נפש אדירים, ולא לכולם יש כוחות כאלה.
את הכעס שלך, ר' היקר, שמור לפרנסי המגזר הזה, לעסקני הישיבות וגם לכל מיני חרדים מודרניים שעובדים בתקשורת, ובמקום לאתגר את המקום שממנו הם באים, בוחרים לאתרג אותו, למרות שבתוכם הם מבינים שזו חרפה.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
