הזכות לבחור ולהיבחר היא יסוד הדמוקרטיה, לא ה"דמוקרטיה המהותית" אלא הדמוקרטיה ממש, משום שהיא מעגנת את העיקרון לפיו האזרח יקבע את גורלו באמצעות נציגיו. אפשר לדון בערכים דמוקרטיים, אך התנאי המקדים הוא המעשה הדמוקרטי עצמו. אין טעם בזכות לבחור, ללא חירות האזרח להעמיד עצמו לבחירה. אריסטו, לוק, המילטון, דה טוקוויל, מיל ורבים נוספים קבעו דברים דומים בנוגע ליסוד המשטרי.
לכן, אף שעשו בו שימוש, שופטי העליון כירסמו בסעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, אשר שולל את הזכות להיבחר ממי ששולל את קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, מסית לגזענות ותומך במאבק מזוין נגד ישראל. צידוקו של הסעיף הבעייתי מאוד הזה הוא שחוקים שנכונו למדינות דמוקרטיות, לאו דווקא נכונים למדינת היהודים היחידה בגלובוס הנאלצת לנקוט בצעדי "דמוקרטיה מתגוננת", ו"יהודית מתגוננת".
מאמרו של אבו שחאדה, שעמד בלב הדיון לפסילת מועמדותו לכנסת, כה עוין את קיום המדינה שרוב שופטי העליון - לא כולם - סירבו לבלוע את כזביו באולם. לכן, הציעו לו השופטים לפסול עצמו, אחרת ממילא הם אלו שיפסלו אותו. פסילת מועמד מהווה פגיעה פחותה בזכות לבחור ולהיבחר, מאשר פסילת מפלגה. המאמר, אגב, הוא חובת קריאה, כדי להבין עם מי ומה מתמודדת מדינת ישראל מבית.
הקושי המשפטי הוא שבפסיקות עבר נקבע כי נדרשת לפסילה "מאסה קריטית" של התבטאויות, ולא אחת בודדת. אלא שזו בדיוק הנקודה שבה אסור להתחמק מהכרעה ולקבוע שתיתכן "מאסה" גם בנסיבות הפרסום. שכאשר מדובר במאמר חמור כזה, שפורסם יממה בלבד לאחר הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז מהשואה - די לנו בהתבטאות חמורה בודדת. בעת פרסום המאמר המסית עוד חילצו שיניים מאפר מדמנת האש בקיבוצים, וחששו להתקלחות חזיתות רבות נוספות מתוך ומחוץ לגבול.
פסילת אבו שחאדה אינה חשובה, אחריו יגיע אחר. חשוב למתוח קו אדום. בבג"ץ נציב שירות המדינה הפך הנשיא עמית הלכה שהוא עצמו תבע ונימק זאת בנסיבות של ממשלה האוינת את הדמוקרטיה. כאן אין צורך להפוך הלכה, אלא להוסיף לה רכיב נוסף: בשעה שמדינת ישראל נלחמת על חייה, אין ערכים דמוקרטיים שיסבלו מאמר עוין שקורא לתקיפתה.
