ראיתי את ישראל יוצאת מבידוד - אסור לנו לחזור אליו. מניסיוני באו"ם למדתי שבידוד אפשר לשבור, אבל רק על ידי יוזמה.
יש רגעים שבהם תמונה אחת מחזירה אותך עשרות שנים לאחור. כאשר ראיתי משלחות קמות ויוצאות מאולם העצרת הכללית עם עלייתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לדוכן, לא ראיתי מול עיני רק תמונה טלוויזיונית - הבחנתי גם בתמרור אזהרה.
שירתתי במשלחת ישראל לאו"ם בתקופה שבה כמעט כל הצבעה הפכה למאבק מדיני. בספטמבר 1990, לאחר האירועים בהר הבית, ישראל עמדה בפני ביקורת בינלאומית קשה. הכרתי מקרוב את התחושה שבה אתה מייצג מדינה חזקה מבחינה צבאית, אך המרחב המדיני סביבה הולך ומצטמצם.
אבל ראיתי גם כיצד משנים מציאות.
בדצמבר 1991 בוטלה החלטה 3379, שהשוותה את הציונות לגזענות. 111 מדינות תמכו בביטולה. כחבר במשלחת ראיתי את העבודה המדינית שנדרשה כדי להשיג את הרוב הזה. לאחר בחירת יצחק רבין ז"ל והמהלכים שהובילו להסכמי אוסלו ראיתי שינוי נוסף: מנהיגים שבעבר שמרו מרחק, ביקשו להיפגש עם ישראלים. בתקופת השגריר גד יעקבי ז"ל הייתי מעורב גם במהלך שבסופו נבחרה ישראל לוועדת האו"ם למידע.
למדתי אז שבידוד מדיני אינו גזירת גורל - אבל הוא גם אינו נעלם מעצמו.
אחרי טבח 7 באוקטובר זכתה ישראל לתמיכה בינלאומית רחבה בזכותה להגן על עצמה ולהחזיר את החטופים. כמעט שלוש שנים לאחר מכן, חלק מההון המדיני הזה נשחק. המלחמה הממושכת, הפגיעה באזרחים, שאלת היום שאחרי והמתרחש ביהודה ושומרון - משפיעים על מעמדה של ישראל.
אסור שטראומת 7 באוקטובר תמנע מאיתנו לקבל החלטות אמיצות. להפך: אחד מלקחי האסון הוא שלא די בניהול האיום. במשך שנים חמאס התעצם, בעוד ישראל אפשרה הכנסת סיוע קטארי לרצועה כחלק ממדיניות שנועדה, בין היתר, לשמר יציבות. 7 באוקטובר מחייב אותנו לבחון מחדש לא רק את הכשל הצבאי והמודיעיני, אלא גם את התפיסה המדינית שקדמה לו.
לכן היה חשוב שנתניהו יופיע באו"ם ויציג את עמדת ישראל. אבל יציאת המשלחות מהאולם אינה תמונה שאפשר לבטל. היא אינה אומרת שישראל מבודדת או חסרת ידידים, אך היא מסמנת שחיקה.
גם העובדה שבמהלך ביקורו בניו-יורק לא נקבעה פגישה בין נתניהו לנשיא דונלד טראמפ ראויה לתשומת לב. אין למהר להסיק מכך על משבר, אך היא מזכירה אמת בסיסית: גם לממשל האמריקני סדר יום משלו - בחירות האמצע, איראן, מחירי הנפט, מצרי הורמוז, מדינות המפרץ והחות'ים. ישראל אינה יכולה לבנות את מדיניות החוץ שלה על ההנחה שהאינטרסים של שתי המדינות יהיו תמיד זהים.
ארצות הברית היא בעלת הברית האסטרטגית החשובה ביותר של ישראל. דווקא משום כך צריך לשמר את הברית, אך גם לזכור: הווטו האמריקני הוא נכס אסטרטגי ואסור שיהפוך לתוכנית המדינית של ישראל. גם פעילות החות'ים והאיום על נתיבי השיט בים האדום מזכירים שהמערכה אינה מתנהלת בחלל ריק. ישראל צריכה לראות את איראן, עזה, הורמוז, הים האדום ומדינות המפרץ כחלק מתמונה אזורית אחת, ולשלב כוח צבאי עם יעד מדיני ברור.
וביהודה ושומרון, לצד המאבק הנחוש בטרור הפלסטיני, המדינה חייבת לעצור אלימות של קיצונים מקרב המתיישבים. מניסיוני כסגן מפקד מרחב שומרון, רוב המתיישבים ידעו לעבוד עם צה"ל ולהבין את אחריותו הביטחונית. אכיפת חוק כלפי קיצונים אינה חולשה - היא תנאי למשילות וללגיטימציה.
ישראל זקוקה כעת ליוזמה: להציג יום שאחרי בעזה ללא חמאס, לחזק את הקשרים עם סעודיה ומדינות ערב המתונות, לגבש אסטרטגיה ברורה מול איראן ולפעול לחיזוק היחסים עם שותפינו בעולם.
כאשר ראיתי את המשלחות יוצאות מהאולם נזכרתי באותו או"ם לפני יותר משלושים שנה. אבל נזכרתי גם שישראל ידעה לשנות את המציאות. היא עשתה זאת לא באמצעות ויתור על כוחה, אלא באמצעות חיבור בין כוח ליוזמה.
נאום יכול להסביר מדיניות; הוא אינו יכול לבוא במקומה. עוצמה צבאית מגינה על ישראל ועוצמה מדינית הופכת את הישגיה לעתיד טוב יותר.
בידוד אינו גזירת גורל - אבל כדי למנוע אותו צריך ליזום.
הכותב הוא בוגר המכללה לביטחון לאומי ושגריר בדימוס
כשראיתי את המשלחות יוצאות מהאולם נזכרתי באו"ם של לפני יותר משלושים שנה. אבל זכרתי גם שידענו לשנות את המציאות, ולא באמצעות ויתור על כוחנו, אלא על ידי חיבור בין כוח ליוזמה
