כאשר העיסוק הציבורי בשאלת הנוכחות הצבאית האמריקאית בגרינלנד עולה לכותרות, הנטייה היא לתרגם את הדרמה למונחים של המאה הקודמת: מעצמת על שדורסת את כלליה של מדינה אירופית קטנה. אולם ניתוח מעמיק של הדינמיקה בין וושינגטון, קופנהגן ונואוק חושף תמונה שונה לחלוטין. גרינלנד אינה רק חבל ארץ מושלג או נכס נדל"ני אסטרטגי - היא שדה הניסוי המרתק ביותר של המאה ה-21 לשאלה הבסיסית והנפיצה ביותר במשפט החוקתי והבינלאומי: מהי בכלל "ריבונות"?
הסיפור של גרינלנד מציע לנו לחשוב מחדש על גבולות המדינה המודרנית ועל תפקידה של החוקה בעידן של תחרות גלובלית. במקום לראות בהסדרי הביטחון באי "סתירה" לריבונות הדנית או "מכשול" לשאיפות העצמאות של תושבי המקום, מדובר במודל ראשוני ונועז של ריבונות מבוזרת ופרגמטית. זהו מודל שמפרק את תפיסת הבעלות הבלעדית והקשיחה של המדינה הלאומית, ומחלק אותה באופן תפקודי בין ביטחון גלובלי, אוטונומיה כלכלית וזכויות קהילתיות של מיעוט ילידי.
כדי להבין כיצד הגענו לנקודה הזו, יש לחזור לאפריל 1941. בעוד דנמרק נתונה תחת כיבוש נאצי מוחלט והממשל בקופנהגן משותק, שגריר דנמרק בוושינגטון, הנריק קאופמן, פעל על דעת עצמו וחתם על הסכם המפקיד את הגנת גרינלנד בידי ארה"ב. במישור המשפטי, קאופמן חרג לחלוטין מסמכותו והפר את הוראות החוקה הדנית. אך בדיעבד, הצעד העצמאי שלו אושרר והפך לתקדים חוקתי מכונן: העדפת האינטרס הלאומי, הפיזי והאסטרטגי - על פני הפורמליזם המשפטי והפרוצדורלי.
הסכם ההגנה שנקבע ב-1951, בעקבות הקמת ברית נאט"ו, עיגן תפיסה זו. הוא מעניק לארה"ב חופש פעולה צבאי באי, כולל הקמת בסיס החלל וההתרעה המוקדמת בפיטופיק/תולה - תוך שמירה על הריבונות הדנית. דנמרק בחרה למעשה בעסקה פרגמטית מבריקה: מינוף עוצמתה של מעצמת על זרה כדי לפצות על אי יכולתה להגן עצמאית על האי הגדול בעולם. בתמורה, קופנהגן קיבלה מטריית הגנה כוללת ומעמד של שחקנית מפתח בארכיטקטורת הביטחון המערבית, מבלי להשקיע משאבי עתק שאין ברשותה.
אלא שהצלע המעניינת והדרמטית בסיפור אינה היחסים הבילטרליים בין ארה"ב לדנמרק, אלא מקומם של תושבי גרינלנד עצמם - רובם משתייכים לעם האינואיטי הילידי.
לאורך השנים עברה גרינלנד תהליך מופת של העברת סמכויות, דה-קולוניזציה הדרגתית והגדרה עצמית: ממחוז דני נחשל, דרך ממשל עצמי ב-1979 ועד לחוק הממשל העצמי הרחב ב-2009. כיום, המשפט החוקתי הדני מכיר מפורשות בזכותם הבלעדית של תושבי גרינלנד להחליט במשאל עם על הכרזת עצמאות מלאה והינתקות מדנמרק בכל עת שיבחרו. ההתפתחות החוקתית הולידה בשנת 2004 את "הצהרת איגאליקו", שהציבה את הממשל המקומי בגרינלנד כצלע שווה מעמד בדיאלוג הביטחוני.
כמובן, מבקרים סקפטיים יטענו בצדק כי מדובר באידיאליזציה של יחסי כוחות בלתי שוויוניים. אולם, בדיוק כאן נמדד כוחו של המשפט החוקתי: ביכולתו להפוך תביעה מוסרית לבלם משפטי מחייב.
במקום להמשיך להחזיק בתפיסה המיושנת שריבונות פירושה שליטה מוחלטת, אחידה ובלעדית של גורם אחד על כל היבטי החיים בטריטוריה, המציאות בגרינלנד מראה כיצד הריבונות מפורקת ומחולקת בפועל לשלוש זרועות נפרדות הפועלות בהרמוניה מתוחה:
ארה"ב מחזיקה בעוצמה הביטחונית, בשליטה המבצעית ובנוכחות האסטרטגית בשטח, שנועדה להבטיח את ההרתעה הארקטית מול מעצמות מתחרות כגון רוסיה וסין. דנמרק מספקת את המעטפת החוקתית, הייצוג הדיפלומטי הרשמי בפורומים הבינלאומיים ומטריית האזרחות והמשפט. גרינלנד עצמה מחזיקה בבעלות המלאה על משאבי הטבע והמחצבים, באוטונומיה התרבותית והמשפטית ובניהול העצמאי של ענייני הפנים.
תביעת הבעלות על הטריטוריה אינה עוד מונופול של מדינה אחת, אלא רשת מורכבת של איזונים ובלמים בין כוח צבאי גלובלי, הגנה חוקתית לאומית ולגיטימציה ילידית מקומית.
כדי שהמודל הארקטי לא ידרדר לכדי מכבסת מילים המלבינה תלות וכפייה, יש לעדכן את כללי המשחק המשפטיים והמדיניים באמצעות צעדים מעשיים וקונקרטיים:
1. יש לגבש אמנה משולשת רשמית המעניקה לפרלמנט של גרינלנד זכות וטו על שינויים בסטטוס הצבאי ובניצול משאבים, לצד הקמת טריבונל בוררות בינלאומי עצמאי שיכריע במקרי מחלוקת בין נואוק, קופנהגן וושינגטון.
2. כל הרחבה של נוכחות צבאית או כלכלית אמריקאית יש להתנות בהזרמת אחוזים קבועים מהשקעות התשתית ישירות לקרן עושר עצמאית בבעלות גרינלנדית. קרן זו תוקדש לפיתוח תשתיות אזרחיות, לצד מימון פרויקטים לשיקום סביבתי ומתן פיצוי ישיר על עוולות עבר קהילתיות.
3. כדי לצמצם את התלות הכלכלית בדנמרק, יש לאפשר לגרינלנד לחתום באופן עצמאי על הסכמי סחר בינלאומיים ועל אמנות אקלים וסביבה גלובליות, מעמד שיבטיח לה ייצוג ישיר ומשקל פוליטי עצמאי בזירה הבינלאומית.
הסיפור של ארה"ב, דנמרק וגרינלנד אינו סיפור על איבוד שליטה, חולשה או כניעה כפייתית לכוחניות של מעצמת על. מדובר בשיעור מאלף בריאליזם חוקתי ובגמישות מוסדית בעידן של תמורות גיאופוליטיות מהירות.
הכותב הוא פרופ' מן המניין (משפטים), נשיא המכללה האקדמית רמת גן, חוקר בכיר אורח במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ועמית מחקר במרכז מינרבה לשלטון החוק במצבי קיצון של אוניברסיטת חיפה
ב-1941, בעוד דנמרק תחת הנאצים, שגריר דנמרק בוושינגטון פעל על דעת עצמו וחתם על הסכם המפקיד את הגנת גרינלנד בידי ארה"ב
